בית המשפט העליון נמנע היום (10.12.03) שוב מלהכריע בשאלת תקפותם של "נישואי פרגוואי" - נישואים אזרחיים הנערכים בחו"ל בין בני זוג יהודים, אזרחי ישראל ותושביה.
עוד בשנות ה-50' קבעה הפסיקה, כי "נישואי פרגוואי" נחשבים תקפים לצורך הרישום במרשם האוכלוסין - כלומר שפקידי משרד הפנים חייבים לרשום בני זוג שנישאו בדרך זו כנשואים. ואולם, עד היום לא הכריע בית המשפט העליון בשאלה האם יש לנישואים כאלה תוקף מהותי, כלומר האם הם שווי ערך לנישואים שנערכים בישראל על-פי הדין העברי ותקפים, למשל, לצורך מזונות.
פסק הדין שניתן היום על-ידי הנשיא אהרן ברק והשופטים יעקב טירקל ואליעזר ריבלין, דן בשאלת חבותו של המשיב במזונותיה של המערערת. מדובר בבני זוג שהיו נשואים בעבר על-פי הדין הדתי, התגרשו ובשנת 1996 שבו ונישאו זה לזו ב"נישואי פרגוואי". לאחר תקופה קצרה יחד, נפרדו בני הזוג. לבקשת האישה, קבע בית הדין הרבני נישואיהם של בני הזוג הם משוללי תוקף וכי האישה אינה זקוקה לגט, ואפילו לא לגט מחומרה.
האישה, שבינתיים נכנסה להריון מבן זוג אחר, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ותבעה מזונות מבן זוגה לשעבר בגין תקופת הפירוד ביניהם. השופט גרשון גרמן דחה את תביעתה, בנימוק כי "נישואי פרגוואי" אינם תקפים בישראל. ערעור שהגישה האישה על פסק הדין נדחה על-ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט חיים פורת. כעת ניתן פסק הדין בגלגולו השלישי של התיק, בבקשת רשות ערעור שהגישה האישה לבית המשפט העליון.
היועץ המשפטי: על בית המשפט לנקוט "ריסון שיפוטי"
בפסק הדין, שנכתב על-ידי השופט ברק, עורך בית המשפט הבחנה בין שתי סוגיות נפרדות: סוגיית תקפותם המהותית של "נישואי פרגוואי" והשאלה האם הם מקימים חובת תשלום מזונות לפי הדין האישי החל על שני בני הזוג, שהוא הדין העברי; וסוגיית חבותם של בני זוג הנשואים ב"נישואי פרגוואי" בתשלום מזונות מכוח הדין הכללי: דיני החוזים ועיקרון תום הלב.
בשל חשיבותה ורגישותה הציבורית של סוגיית תקפות "נישואי פרגוואי", ביקש בית המשפט את התייחסותו של היועץ המשפטי לממשלה.
עמדתו של היועץ המשפטי היתה, כי לאור העובדה שהשאלות המתעוררות בפרשה נתונות למחלוקת ציבורית חריפה, ראוי ששאלות אלה יוסדרו באמצעות חקיקה ושבית המשפט ינקוט ב"ריסון שיפוטי" ביחס אליהן. עם זאת הביע היועץ את דעתו, כי אין בעמדה זו כדי לשלול את קיומו של הסכם מפורש או משתמע למזונות, אותו ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים.
היועץ הוסיף וציין, כי כאשר חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים נובעות מהסכם מפורש או משתמע, הן יוכרעו על-פי דיני החוזים, ובהם מניעות ותום לב. במקרים המתאימים, כתב היועץ, ניתן להעניק סעד על יסוד הסכם מפורש או משתמע, על בסיס שוויון והדדיות. לדעתו, המניעות ותום הלב הן "קונספציות דו צדדיות": "כשם שניתן לגרוס שפלוני, שביקש תחילה להיות נשוי לפלונית מכוח דין זר, מנוע מלטעון שאינו נשוי לה או שאינו חייב במזונות שמקורם בדין הדתי, כן ניתן לגרוס שפלונית, שביקשה 'לצאת' מתחולת הדין הדתי, מנועה מלטעון שהיא נשואה על-פיו או שהיא זכאית על פיו למזונות".
"הוא הדין לעניין תום הלב - כשם שניתן לטעון שהתכחשות פלוני לנישואין או לחיוב במזונות על-פי הדין הדתי החל על הזוג היא בגדר חוסר תום לב, כן ניתן לטעון כי עמידת פלונית על היותה נשואה או על זכותה למזונות היא בגדר חוסר תום לב, בנסיבות. על כל אלה להישקל לפי התשתית שבפני בית המשפט", ציין היועץ.
בית המשפט: הסוגיה שנויה במחלוקת ציבורית חריפה
בפסק הדין מציין ברק, כי עדיף לבחון את שאלת המזונות ב"דרך החוזה", כלומר על-פי השאלה אם קיים בין הצדדים חוזה מפורש או משתמע למזונות, ולא ב"דרך הסטטוס", כלומר על-ידי הכרעה - תקדימית - בשאלת תקפות הנישואים.
הוא סוקר את הפסיקה בסוגיית תקפות "נישואי פרגוואי", ומציין כי "התשובה לשאלה המשפטית עליה מונח כל כובד המשקל של זוית הראיה הראשונה - שאלת תוקף הנישואין האזרחיים - אינה פשוטה כלל ועיקר. מצויות לגביה מספר אמרות אגב בפסקי דין של בית המשפט העליון. לפני למעלה מעשרים שנה הובאה שאלת התוקף של 'נישואי מקסיקו' בפני הרכב של שבעה שופטים. הוחלט, כי 'שאלת תוקפם של 'נישואי מקסיקו' אינה טעונה הפעם הכרעה'.
גם בפסיקה מאוחרת יותר בה עלתה השאלה בבית המשפט העליון נפסק הדין בלא להכריע בה. בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לענייני משפחה נחלקו בתשובתם לשאלה זו. יש שפסקו כי נישואין אזרחיים בין בני זוג אזרחי הארץ ותושביה שנערכו מחוץ לישראל - בין באמצעות שלוח (כגון נישואי פרגוואי) ובין בנוכחות אישית (כגון נישואי קפריסין) - תופסים על פי דיני מדינת ישראל, המתחשבים גם במשפט הבינלאומי הפרטי; יש שפסקו כי נישואין אלה אינם תופסים; יש שהשאירו שאלה זו בצריך עיון".
"אכן", כותב ברק, השאלה בדבר התוקף בישראל של נישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל בין יהודים אזרחי המדינה ותושביה, היא קשה וסבוכה. יש בה הבחנות דקות ודקיקות. אם ניתן להימנע מלהיכנס ליער סבוך זה רצוי הוא הדבר, שכן אין לדעת כיצד נצא מסבך זה".
ברק מתייחס גם לרגישותה הציבורית ופוליטית של השאלה, כנימוק לאי הכרעה בה, בשלב זה: "הסוגיה המשפטית בדבר תוקף הנישואין מעוררת בעיות קשות של 'דת ומדינה' בישראל", כותב ברק. "היא שנויה במחלוקת חריפה. אין לגביה קונסנסוס חברתי. אם ניתן להימנע מהכרעה שיפוטית בשאלות אלה, יש לנקוט בדרך זו. אכן, מן הראוי הוא שהמחוקק יתן דעתו לשאלה זו ויפתור אותה".
"לצדדים חובות וזכויות מכוח דיני החוזים
ואולם, מציין ברק, אי ההכרעה בתקפותם של "נישואי פרגוואי" אין משמעותה שהצדדים פטורים מחובות ואינם נהנים מחובות על-פיהם. "נראה לי" הוא כותב, "כי עקרונית, במציאות הישראלית, כאשר בני זוג מחליטים להתחתן בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל הם כורתים ביניהם הסכם לחיות יחדיו כנשואים זה לזו בנישואין אזרחיים. הסכם זה ממלא אחר התנאים הנדרשים לתוקפו של חוזה בחוק החוזים. אין זה הסכם של כבוד ("הסכם ג'נטלמני"). בני הזוג מבצעים אקט פורמלי ומבקשים להטיל על עצמם מערכת של זכויות וחובות.
גמירת הדעת של הצדדים הינה, כי הם יחיו יחדיו כנשואים בנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל. להסכמה זו - כך אנו מניחים - אין אפקט של יצירת סטטוס של נישואין, הפועל כלפי כולי עלמא. אנו מניחים גם שאין בהם משום נישואין או ספק נישואין על-פי המשפט העברי. עם זאת, להסכמה זו יש אפקט של יצירת חובות וזכויות בין הצדדים על פי דיני החוזים".
חובות וזכויות אלה יכולות להיות מפורשות או משתמעות, וככל חובה וזכות חוזית, חל עליהם עיקרון תום הלב.
"נראה לי", מציין ברק, "כי ניתן להסיק מעקרון תום הלב שלוש מסקנות עיקריות לעניין חובת המזונות.
ראשית, המשך קווי המחשבה של הצדדים כמו גם ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים, כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר - אם במזונות ואם באמצעים אחרים - הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות. חובה זו צריכה לחול גם לעניין בני זוג אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, תוך שנישואיהם אינם תופסים על פי המשפט העברי.
שנית, מועד תשלום המזונות נקבע על-פי דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק ביחסים שבין בני הזוג... לדעתי, על-פי עקרון תום הלב, יש להכיר בחובת תשלום מזונות גם בהיעדר הסכם מפורש, ובלבד שהדבר נדרש על פי היושר וההגינות ותחושת הצדק. הכל יהא תלוי, על כן, בנסיבות העניין. מקרה קיצוני הוא זה שבו הפירוד מביא למחסור ולרעב. הפקרת בן זוג למחסור ולרעב מהווה פגיעה בכבוד האדם של בן הזוג. פגיעה זו מהווה מצידה התנהגות שלא בתום לב ביחסים החוזיים שביניהם. זהו, כמובן, מקרה קיצוני. עם זאת, גם מצבים פחות קיצוניים עשויים לפגוע בתום הלב, כלומר לסטות מקווי המחשבה של הצדדים ומאמת מידה של יושר והגינות המבטאת את תחושת הצדק של החברה הישראלית".
ולבסוף, קובע ברק, "שיעור המזונות, משך תקופת החיוב בהם, עילות השוללות את המזונות וכיוצא בהן שאלות יקבעו כולן על- פי עקרון תום הלב. הם עשויים להשתנות ממקרה למקרה; הם נגזרים מהערכת התנהגות הצדדים, מצבם הכלכלי, התקשרותם עם בני זוג חדשים וכיוצא בהם פעולות שהן רלבנטיות מכוח עקרון תום-הלב".
ברק מסכם בקביעה, כי היות שבנסיבות המקרה לא בחנו הערכאות הקודמות את מערכת היחסים בין הצדדים ואת החובות והזכויות הנובעות ממנה, אלא רק את שאלת תקפות הנישואים, יש להחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט לענייני משפחה, שיקבע האם הסכימו בני הזוג, במפורש או במשתמע, על זכויותיהם למזונות, ואם כן, מהו תוכנן של הסכמות אלה.
רע"א 8256/99 פלוני נ' פלונית
