יורשיהם של ניצולי שואה מלוב אינם זכאים לפיצויים שלא קיבלו הוריהם. כך קובעת סופית (יום ג', 7.3.15) נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, אשר דחתה שתי בקשות לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון שקבע הלכה זו.

במשך שנים רבות לא הוכרו יוצאי לוב כניצולי שואה, שכן הסברה הייתה שהם נמלטו מבתיהם בשל ההפצצות ההדדיות של שני הצדדים במלחמת העולם השנייה, ולא בשל רדיפות הגרמנים כאשר הללו שלטו במדינה. רק בשנת 2010 קבעה ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, כי יהודי לוב סבלו מרדיפות כאלו, בעטיין עזבו את בתיהן ולכן הם זכאים לפיצויים לפי הסכם השילומים.

בשל עיכוב מתמשך זה, הלכו לעולמם רוב הניצולים מלוב בטרם יכלו לקבל את הפיצויים על סבלותיהם. יורשיהם ביקשו לבוא במקומם, בנימוק שחלים עליהם החריגים הקבועים בחוק הגרמני - שהוא הקובע לעניין הפעלת הסכם השילומים. ככלל קובע חוק זה, כי הפיצויים על הרדיפות יינתנו רק לקורבנות השואה ולא ליורשיהם, שכן הם אלו שסבלו מהן.

בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון קבעו, כי במקרה של יהודי לוב לא חלים אותם חריגים, ונאור מאמצת קביעות אלו. היא אומרת, שהחלטות הוועדות בעבר לא נבעו מטעות - חריג בולט המאפשר סטייה מעקרונות הפיצוי - אלא מהתפיסה ההיסטורית והמשפטית שרווחה באותו זמן. תביעותיהם של הניצולים נדחו בעודם בחיים, ולכן לא יכולים יורשיהם לזכות בזכויות שלא ניתנו לניצולים עצמם. מגמת רוחב הלב הקיימת בפסיקה בתביעות אלו, מציינת נאור, מתייחסת רק לניצולים עצמם ולא ליורשיהם.

לאור כל זאת אומרת נאור, כי החלטתו של בית המשפט העליון אינה מהווה הלכה חדשה, בוודאי שאין היא סותרת הלכה קיימת, ולכן אין מקום לדיון נוסף. את היורשים ייצגו עוה"ד אשר פדלון, דוד ידיד ודורון עצמון, ואת המדינה - עו"ד יואב שחם.