סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, טעה הן בצורה מהותית והן בכך שחרג בצורה קיצונית מן הענישה המקובלת. ביקורת יוצאת דופן זו מותח (יום ה', 14.5.15) בית המשפט העליון על שפירא, תוך שהוא מחמיר פי חמישה את העונש שהטיל שפירא.

מדובר באישה ששיספה את גרונו של בעלה, עימו הייתה נתונה בסכסוך ממושך. במסגרת הסדר טיעון (שלא כלל הסכמה על העונש) היא הורשעה בחבלה מחמירה ושפירא גזר עליה שישה חודשי עבודות שירות, שנת מאסר על תנאי ושלוש שנים של פיקוח קצין המבחן.

השופטת ענת ברון קיבלה את ערעורה של המדינה על קולת העונש. היא אומרת תחילה, כי שפירא לא היה רשאי לאפשר לנאשמת להעלות בשלב הטיעונים לעונש נסיבות שלא נכללו בהסדר הטיעון (לדבריה בעלה תקף אותה מינית), וזאת משום שלא התמלא אף אחד משני התנאים המאפשרים נוהל חריג זה - הראיות לא היו מצויות קודם לכן והגשתן נחוצה למניעת עיוות דין.

ברון מוסיפה: "העיקר בענייננו, הוא בכך שהבאת ראיות בדבר נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, חותרת תחת הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר הטיעון ובכתב האישום המתוקן - ועל כן אין לשעות לה. כתב האישום המקורי ייחס למשיבה ניסיון לרצח - עבירה חמורה, שעלולה להוביל לעונש מאסר ממושך ביותר.

"במסגרת הסדר הטיעון, ועל יסוד טענותיה העובדתיות של המשיבה - ובין היתר בנוגע ליחסיה המעורערים עם בעלה, הוסכם על תיקונו של כתב האישום ועל הרשעתה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ניתן להניח כי אילו ידעה המערערת שבכוונת המשיבה לטעון טענות נוספות בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, היא הייתה נמנעת מליתן הסכמתה להסדר הטיעון - וכך אומנם נטען על ידה בערעור". לכן, קובעת ברון, בגזר הדין המקל של שפירא יש משום טעות מהותית.

מכאן עוברת ברון לרמת הענישה המקובלת וקובעת: "הן מתחם העונש ההולם את העבירה והן העונש שנגזר על המשיבה חורגים בכל קנה מידה מרף הענישה שנקבע בפסיקה לעבירות דומות". בעוד שפירא קבע מתחם ענישה של שלוש-תשע שנות מאסר, קובעת ברון שהמתחם צריך להיות חמש-עשר שנות מאסר. עם זאת, היא מסכימה עם שפירא שנסיבות המקרה מצדיקות חריגה מהמתחם, ולפיכך גזרה על האישה 30 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

השופטים אסתר חיות ואורי שהם הסכימו עם ברון. את המדינה ייצגו עוה"ד ג'ואי אש ועמרי כהן, ואת האישה - עוה"ד נוה תומר ואמיר בר-דיין.