מחלוקת בעליון על עדויות חוקרי ילדים

חילוקי דעות בין שופטים בבית המשפט העליון בשאלה האם חוקר ילדים יכול להעיד על מהימנותו של הילד, כאשר גם הילד עצמו מעיד במשפט.

הסוגיה עלתה לראשונה בפסק דין שפורסם בחודש מאי. שם סברו השופטים ניל הנדל ודפנה ברק-ארז, כי "חוקר ילדים, המעיד בבית המשפט, כאשר הקטין התייצב על דוכן העדים והעיד בעצמו, אינו רשאי להתייחס למידת מהימנותו של הקטין, כפי התרשמותו
ממנה במהלך חקירתו, והערכאה הדיונית אינה רשאית לסמוך את ידה על מסקנותיו בסוגית מהימנות הקטין, כראיה. הטעם לעמדה זו נעוץ בעקרון היסוד לפיו נושא קביעת מהימנות העדים שמור לבית המשפט, ולו בלבד", כניסוחו של השופט אורי שהם.

השופט יורם דנציגר סבר באותו מקרה, שוב בניסוחו של שהם, כי "התרשמות חוקר הילדים ממהימנות הקטין, אף שאינה באה להחליף את התרשמותו של בית המשפט, היא עדות קבילה, ואין לקבוע אפריורית אחרת. אולם משקלה הראייתי של התרשמות זו משתנה, כמובן, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

כעת מצטרף שהם לעמדתו של דנציגר ואומר (21.9.15): "גם אם הקטין מעיד בבית המשפט, אין להימנע מקבלת עמדתו של חוקר הילדים בדבר מהימנותו של הקטין, שכן כל הפרדה בין האמור בחוות דעתו של חוקר הילדים לבין האופן בו הוא מעריך את מהימנותו של הקטין, הינה הפרדה מלאכותית שאינה נחוצה. לפיכך, יש לראות גם בהערכת המהימנות של חוקר הילדים משום ראיה קבילה, העשויה לשמש ככלי עזר נוסף, המסייע לערכאה הדיונית לעמוד על מהימנותו של הקטין המעיד בפניו". מדבריו של שהם עולה, כי ככל שהילדים צעירים יותר - כך תגדל חשיבותה של הערכת מהימנותם בידי חוקר הילדים.

הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של בנימין סץ, שהורשע בביצוע שורה של עבירות מין בילדים בשכונת נחלאות בירושלים, ואשר נדון ל-15 שנות מאסר. דנציגר הסכים עם שהם, בעוד השופט יצחק עמית העיר שאין צורך להכריע בנקודה זו בתיק זה. את סץ ייצגו עוה"ד אביגדור פלדמן ואיתן ארנון, ואת המדינה - עו"ד תמר פרוש.