כאשר חברה מבצעת רכישת עצמית מלאה של מניותיה, יש לקבל לכך את האישור המשולש של ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית ברוב מיוחס - קובע לראשונה (28.1.16) בית המשפט העליון.

השופט יצחק עמית דחה ערעור על דחיית בקשה להגיש תביעה ייצוגית נגד אי.די.בי פיתוח בשל הצעת רכש שביצעה בתחילת 2009, כאשר נשלטה בידי נוחי דנקנר. עמית אומר שנפלו פגמים בצורה בה אישר דירקטוריון אי.די.בי את ההצעה, אך החברה הוכיחה שהמחיר היה הוגן ולכן אין מקום לבטל את המהלך.

עוד מדגיש עמית, כי את הוגנות המחיר יש לבחון על-רקע משבר הסאב-פריים, שגרם לצניחה של עשרות אחוזים בשער המניה, ולא על-רקע התפתחויות מאוחרות יותר. אי.די.בי ביצעה את הרכישה לפי 41 שקל למניה, בעוד התובעים טענו שהשער צריך להיות כפול.


האב והאחות לא השפיעו


בפסק דינו המקיף דן עמית בשורה של סוגיות הקשורות לביצוע הצעת רכש עצמית מלאה, וכן בנקודות ספציפיות בנוגע להצעה של אי.די.בי. פרט לנושא המנגנון לאישור ההצעה, הוא דוחה את כל טענותיהם של המערערים. בין היתר קובע עמית, כי לא היה מקום לפסול את תמיכתם בהצעה של יצחק דנקנר ושלי ברגמן, אביו ואחותו של נוחי דנקנר, וכי גם אם מוציאים את מניותיהם מן החשבון - עדיין הושג הרוב הדרוש לביצוע ההצעה.

לגבי מנגנון האישור אומר עמית, כי כאשר מדובר בהצעת רכש מלאה של בעל השליטה - יש להפעיל את זה הקבוע בסעיף 337 לחוק החברות, והמחייב שלפחות 95% מבעלי המניות ייענו להצעה. אולם כאשר החברה היא הרוכשת את מניותיה-שלה, יופעל מנגנון סעיף 275 - האישור המשולש.

לצד זאת אומר עמית, כי סעד ההערכה הקבוע לצידו של מנגנון אישור הצעת רכש של בעל השליטה, חזק מסעד הביטול הנובע מהמנגנון המשולש, שכן הוא מאפשר אך ורק להעלות את מחיר הצעת הרכש. לכן, במקרה כזה ייסוג סעד הביטול מפני סעד ההערכה.

עוד קובע עמית את הדרך בה יש לספור את ששת החודשים לעניין המחיר בהצעה. על-פי החוק, אם חברה מפרסמת הצעת רכש עד שישה חודשים מאז שפרסמה הצעה קודמת, המחיר בהצעה השנייה אינו יכול להיות נמוך מאשר בראשונה. בנושא זה קובע עמית, כי אם החברה פרסמה הצעה ולאחר מכן תיקנה אותה, מתחיל מרוץ הזמן מאז פרסום ההצעה המקורית ולא מאז פרסום התיקון.


לא היה ניגוד עניינים


עמית גם דוחה את הטענה, לפיה המניות שנענו להצעת הרכש הופכות למניות רדומות ולכן אין להביאן בחישוב הרוב הדרוש. הוא מעיר, כי קבלת עמדה זו משמעותה שלעולם לא ניתן יהיה לבצע הצעת רכש מלאה, וקובע שהמניות הופכות לרדומות רק לאחר השלמת הצעת הרכש ולא בעת ההיענות לה.

טענה נוספת שדוחה עמית היא שהדירקטורים באי.די.בי פיתוח היו נתונים בניגוד עניינים בשל חברותם בדירקטוריונים של חברות קשורות. הוא אומר, כי לטענה זו אין בסיס בחוק, הקובע במפורש שעצם החברות בכמה דירקטריונים אינה יוצרת כשלעצמה ניגוד עניינים.

בנוגע למחיר הצעת הרכש אומר עמית, כי אין שחר לתחשיבים שהגישו התובעים. הללו לא מבוססים על שיטת DCF, אותה קבע בית המשפט העליון כבלעדית לקביעת שווי מניה בהצעות רכש, מתעלמים מן הנסיבות של משבר הסאב-פריים ומסתמכים על אירועים שהתרחשו לאחר השלמת הרכש (כגון העלייה המחודשת בשערי מניות קרדיט סוויס בו השקיע הקונצרן). עמית מעדיף את חוות הדעת של פרופ' חיים בן-שחר ופרופ' אשר בלס מטעם אי.די.בי, שהוכיחו שהצעת הרכש נעשתה במחיר גבוה במיוחד.

באותו נושא דוחה עמית גם את הטענה לפיה יש לקבוע את מחיר הצעת הרכש בהתאם להון העצמי החשבונאי של החברה. הוא אומר, שטענה זו הועלתה ללא כל ביסוס מקצועי, וכי אין ספק שההון העצמי בספרים עשוי שלא לשקף את שווי החברה בפועל בנקודת זמן מסוימת. עוד מעיר עמית, שאם תתקבל דעה זו - הרי שאין צורך בחוות דעת מומחה כפי שדורש החוק, שכן מדובר בחישוב מתימטי פשוט.

השופטים סלים ג'ובראן וצבי זילברטל הסכימו עם עמית. את המערערים ייצג עו"ד יצחק אבירם, ואת אי.די.בי - עוה"ד יוסי בנקל וענבל רז.