כתבי יד מקוריים של פרנץ קפקא, ובהם יצירותיו החשובות ביותר, יועברו לספרייה הלאומית בירושלים. כך קובע סופית (יום א', 7.8.16) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין.

הסופר מקס ברוד, ידידו של קפקא, החזיק ברשותו שתי קבוצות של כתבי יד: כאלו שקיבל מקפקא בחייו, וכאלו שמצא בדירתו לאחר מותו. קפקא ביקש מברוד לשרוף את האחרונים, ובהם ספריו "המשפט" ו"הטירה", אך ברוד לא עשה זאת אלא פרסם את היצירות. ברוד עצמו, שהיה חשוך ילדים, הוריש את עזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אילזה הופה, וזו הורישה אותו לשלוש בנותיה. בנות משפחת הופה אף מכרו במכירות פומביות חלק מן המסמכים.

בנותיה של הופה והספרייה הלאומית נחלקו בשאלה מיהו הבעלים של העיזבון, והשופט המחוזי חגי ברנר פסק לטובתה של הספרייה. בפסק דין ארוך, המנתח מסמכים שנכתבו לאורך עשרות שנים והליכים משפטיים שהתנהלו בחלקם עוד בשנות ה-70, גם הכריע ברנר לראשונה בשאלה האם כתבי היד שנטל ברוד מדירתו של קפקא לאחר מותו של האחרון, היו בבעלותו. מסקנתו של ברנר הייתה שלילית, והוא קבע שיש להבדיל בין אלו לבין כתבי היד שנתן קפקא לברוד ואשר היו שייכים לאחרון.

רובינשטיין דחה את בקשת בנותיה של הופה לערער על פסק הדין במחוזי. הוא אומר: "ד"ר ברוד, שאמנם רצה בטובת הופה
ובנותיה, רצה לא פחות ואולי יותר כי עזבונו יימצא בסופו של יום בידיים אמונות של גוף ההולם את שאיפותיו כסופר, עם שהכנסות ככל שיהיו יעברו למשפחתה של הופה. ברי לנו כי ברוד לא רצה שעזבונו, על כל אשר בו, יימכר לכל המרבה במחיר, אלא
ימצא מקומו הראוי בהיכל הספרות והתרבות שהיו שליחותו בחייו".

לדברי רובינשטיין, בית המשפט העליון הסכים לדון בערעור, למרות שמדובר בגלגול שלישי (אחרי שגם בית המשפט למשפחה פסק שהכתבים יועברו לספרייה), בשל חשיבותו הציבורית. אולם השופטים לא מצאו מקום להתערב בממצאים העובדתיים של המחוזי, ובוודאי שלא להידרש לטענות משפטיות שעלו לראשונה רק בבקשת רשות הערעור. עוד הוא קובע: "קשה להלום את טענת המבקשות, כי לאחר פטירתה של הופה עבר החיוב לנהל את עזבון ברוד למבקשות-יורשותיה או כי היה בידיה של הופה להוריש חלקים
מעזבונו הספרותי של ברוד למבקשות".

לבסוף, בפיו של רובינשטיין הנחיות לספרייה הלאומית: "למרות רצונו של ברוד, כפי שבא לידי ביטוי בראיונות שנערכו עימו, לזכות בהכרה בארץ, בה חי ויצר כמעט שלושים שנה בטרם הלך לעולמו, היה עזבונו הספרותי מוטל במשך עשרות שנים כאבן שאין לה הופכין בכספות בנקים או כספות אחרות, ויש להצר על כך מאוד. מדובר באחד מאישי התרבות החשובים והמוערכים במאה העשרים. לדידנו, על הספריה הלאומית לעשות כל שלאל ידה כדי
לחשוף לציבור הרחב בישראל את יצירתו של ברוד".

הספרייה מסרה לביהמ"ש העליון, כי "בדעתה ליזום תרגום לעברית ולפעול להוצאה לאור אנתולוגיה של כתביו של מקס ברוד שיתגלו בעזבונו לאחר שיגיע לספריה הלאומית". רובינשטיין אומר: "על כך אין אלא לברך, ולקוות שתוכניות אלה ייצאו אל הפועל במהרה. רשמנו לפנינו דברים אלה ואנו רואים אותם כהתחייבות מצד הספריה, לצד מנהל העיזבון, בדפי פסק דיננו ובגדריו".

השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל הסכימו עם רובינשטיין. את יורשותיה של הופה ייצגו עוה"ד אלי זהר, יעל ארידור בר-אילן, הדר שהרבני והראל אשואל; מנהל העיזבון, עו"ד אהוד סול, ייצג את עצמו יחד עם עוה"ד יוסי אשכנזי ואור דיסקין; את הספרייה הלאומית ייצג עו"ד מאיר הלר; ואת הכנ"ר - עו"ד הילה ברקי.