"מעיקרא ועל דרך הכלל דעתי היא, כי מקום שלפנינו מסמך 'מפותל', שיש צורך בתמרוני פרשנות כדי לפרשו לכאן ולכאן, עולה מפלס החשדנות המיסויית". כך אומר (9.3.17) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין.

לדברי רובינשטיין, "על מנסחי מסמך המבקש להיות הסכם אופציה, כדי שלא ייחשד כשונה במהותו וכותרתו מתכליתו הנחזית, מוטל לערכו באופן בהיר, דבר שאינו קשה להשגה, בוודאי כשעסקינן במי שנסתייעו בבעלי מקצוע". הוא מזכיר, כי חוזה יש לפרש על-פי תכליתו, ולא להסתפק בכותרתו אלא לבחון את מהותו.

"דברים אלה מקבלים משנה חשיבות כאשר ענייננו בנפקותו של החוזה בראי דיני המס, שאז קיים החשש שמא ישנו פער בין תכליתו
המוצהרת של החוזה על-ידי הצדדים לבין תכליתו האמיתית, נוכח רצון הצדדים להפחית את גובה המס על העסקה העומדת בבסיס החוזה", מדגיש רובינשטיין.

הדברים נאמרו בהחלטתו של רובינשטיין להכריע כדעתו של השופט נעם סולברג, במחלוקת שנפלה בינו לבין השופט יצחק עמית בנוגע לפרשנות המיסויית של חוזה בתחום הנדל"ן. מדובר בהסכם לרכישת קרקעות ברחוב המלאכה בתל אביב, אשר הוכתר בשם "כתב אופציה בלתי חוזרת". רשות המיסים טענה שמדובר למעשה ברכישת נדל"ן החייבת במס שבח, ולא באופציה בלבד הפטורה ממנה. ועדת הערר בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט מגן אלטוביה ורואי החשבון צבי פרידמן ואלי מונד) דחתה את ערעורם של הצדדים לעסקה, וחלקם ערערו לבית המשפט העליון.

הקושי העיקרי היה בפרשנות החוזה ובכך נחלקו עמית וסולברג. עמית קבע, כי אכן מדובר באופציה בלבד, כפי שניתן להסיק ממכלול תנאי החוזה. סולברג קבע, כי למרות שיש היגיון במסקנתו של עמית - הרי שנותרו אבני נגף משמעותיות, שאינן מאפשרות להגיע למסקנה ברורה; כללי הפרשנות, הוא מסיק, מובילים למסקנה שמדובר בזכרון דברים - תחילתו של הסכם מכר.

כאמור, רובינשטיין הסכים עם סולברג, בעיקר בשל העמימות של לשון החוזה. את המערערים ייצגו עוה"ד ברוך אדלר, טלי יהושע ואופיר סעדון, ואת המדינה - עו"ד יורם הירשברג.