בג"ץ הורה (יום א', 6.8.17) לשוב ולדון בחוק מס ריבוי דירות בוועדת הכספים של הכנסת, ולאחר מכן - אם יאושר בוועדה - להעלותו שוב לקריאה שנייה ושלישית. בית המשפט קבע בהרכב מורחב, כי החיפזון שבו התקבל החוק בסוף השנה שעברה מהווה פגם היורד לשורשו של ההליך.

החוק שיזם השר משה כחלון קובע, כי בעלי דירה שלישית ויותר ישלמו מס שנתי בשיעור קבוע. מטרתו של החוק היא לעודד מכירת דירות ובכך להוריד את מחירן. אם כי רבים טוענים, שכל מה שיקרה בפועל הוא שבעלי הדירות יגלגלו את המס על כתפיהם של מי ששוכרים אותן. המס הוגש לאישור הכנסת במסגרת חוק ההסדרים לשנים 2018-2017, ולא ברור האם כעת יהיה לו רוב, לנוכח הביקורת הרבה עליו.

משרד האוצר הגיש לוועדת הכספים את הנוסח הסופי של החוק שעות אחדות לפני המועד שבו היה עליה לאשר אותו. מדובר בחוק מורכב מאוד, והנוסח שהוגש היה שונה מהותית מזה שאושר בקריאה הראשונה. יצוין, כי התקנות לביצוע החוק - שהוגשו מאוחר יותר - הכניסו בו שינויים מהותיים נוספים.

השופט נעם סולברג קובע, כי לחברי ועדת הכספים לא ניתנה אפשרות אמיתית לדון בחוק ולהבין את כל פרטיו ואת כל השלכותיו. ראשי האוצר לחצו על חברי הכנסת להצביע על החוק באופן מיידי, כך שהוועדה נאלצה לדון בו כל הלילה והצביעה עליו למחרת בבוקר. היו"ר, משה גפני, עשה זאת למרות אזהרותיהם של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, והיועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, ולפיהן מדובר בהליך פגום.

סולברג אומר, כי במקרה הזה מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, שכן מחברי ועדת הכספים נמנעה האפשרות למלא את תפקידם בהליך החקיקה. עם זאת, הוא מצא שהסעד המתאים הוא אומנם באופן פורמלי ביטול החוק, אך למעשה - החזרת הדיון בו לוועדת הכספים, כך שתוכל לרפא את הפגם ולקיים דיון כהלכתו. בשלב זה, החוק איננו בתוקף והוא לא יהיה בתוקף אלא אם וכאשר הוועדה והמליאה ישובו ויאשרו אותו.

סולברג מדגיש: "אין בעקרון הפרדת הרשויות כדי להעניק ריבונות מוחלטת לרשות המחוקקת – ודאי לא כאשר היא פוגעת במחוקקים עצמם – והיא אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית. הרשות המחוקקת אינה כל-יכולה. באיזונים ובבלמים עסקינן. לעיתים דווקא התערבות ביקורתית של רשות אחת בפעולתה של רשות אחרת, היא אשר שומרת על מעמדן ההולם של רשויות השלטון כולן, ומונעת ניצול לרעה של הכוח המסור להן. הפרדת הרשויות בהתגלמותה מחייבת ריסון מזה וביקורתיות מזה".

לדבריו, "ביקורת שיפוטית על הליכי החקיקה אינה 'לעומתית' כלפי הכנסת; היא בעדה. היא נעשית תוך הקפדה על איזון עדין וזהיר, להבטחת עצמאותה של הכנסת, רום-מעמדה ודרכי פעולתה, בד-בבד עם הבטחת התנאים לחקיקת חוק ראוי לשמו; לא בביקורת על תוכנו של החוק עסקינן, אלא בפיקוח על הליכי חקיקתו".

סולברג עומד בהרחבה על עקרון ההשתתפות של חברי הכנסת בעבודת החקיקה וקובע: "עקרון ההשתתפות אינו מתמצה במתן אפשרות לחברי הכנסת לנכוח פיזית בדיוני מליאת הכנסת או הוועדה. עקרון ההשתתפות משמעוֹ מתן אפשרות אמיתית, רצינית והוגנת לחברי הכנסת לעיין ולדון, להעיר ולהאיר, לשאול ולשקול – הכל על-מנת שיהיה סיפּק בידם לגבש עמדה מוּשׂכּלת בסוגיה שעל הפרק".

סולברג מדגיש: "אין די בכך שהליך החקיקה יעוצב כך שתינתן לחברי הכנסת האפשרות 'לדעת על מה הם מצביעים' – לקרוא את הצעת החוק, לשמוע על אודותיה ולהבין באופן שטחי את החוק העומד להצבעה; הליך החקיקה צריך לאפשר לחברי הכנסת לגבש עמדה מהותית, ולוּ באופן המצומצם ביותר, בנוגע להצעת החוק המונחת לפניהם. גיבוש עמדה איננו אקט 'פסיבי' גרידא, אלא דורש מהלך מחשבתי מסוים, עיבוד עצמאי של המידע הנמסר לחבר הכנסת, וקבלת החלטה מוּשׂכּלת בעד או נגד הצעת החוק. רק כאשר תינתן לחברי הכנסת אפשרות מעין זו, ניתן יהיה לומר כי הייתה להם הזדמנות להשתתף, באופן פעיל ואמיתי, בהליך החקיקה".

נשיאת העליון, מרים נאור, והשופטים אסתר חיות וניל הנדל הסכימו עם סולברג, בעוד השופט מני מזוז סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את העתירות.