בעלי הדירות במרינה בהרצליה יוכלו להשתמש בהן לכל היותר שלושה חודשים בשנה ויחויבו להשכיר אותן לפחות למשך תשעה חודשים בשנה. הסדר זה יעמוד בתוקפו שלוש שנים, החל מאוקטובר הקרוב, ולאחר מכן ייבחן שוב. כך קובע (יום א', 27.5.18) בית המשפט העליון.

המרינה בהרצליה נבנתה תוך הפרת תמ"א 31, המחייבת מרחק של לפחות 100 מטר מקו הים. לאחר הליכים ממושכים קבע בית המשפט העליון בעשור שעבר, כי הדירות בפרויקט חייבות להיות דירות נופש שיושכרו לציבור הרחב רוב השנה, כך שלא ישמשו למגורי קבע. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהרצליה פרסמה ב-2011 נוהל ליישומו של פסק דין זה, ובמרכזו החובה להשכיר את הדירות לפחות למשך תשעה חודשים מדי שנה, תוך הוצאתן לניהול חיצוני והחלפת המנעולים בעת חילופי השוכרים.

בעלי הדירות עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד הכללים, אך סגן הנשיא דאז, עודד מודריק, דחה את עתירתם. הן בעלי הדירות והן העירייה ערערו לבית המשפט העליון, והשופטים יורם דנציגר וענת ברון קיבלו חלקית את ערעור העירייה ודחו את ערעור הבעלים. השופט אורי שהם סבר בדעת יחיד שיש לקבל את ערעור הבעלים.

דנציגר אומר, כי לוועדה המקומית הייתה סמכות - על-פי פסק דינו הקודם של בית המשפט העליון - לקבוע את הכללים לשימוש בדירות. לדבריו, במקרה זה זכות הקניין של בעלי הדירות היא מוגבלת, שכן מלכתחילה לא הייתה להם זכות להשתמש בהן למגורים בשל החריגה מהוראות התמ"א. מול זכות מוגבלת זו עומד האינטרס הציבורי של מתן גישה למשאבי הטבע ושמירה על שלטון החוק, והמתווה שקבעה הוועדה המקומית מאזן ביניהם בצורה סבירה.

גם העברת ניהול הדירות לידי חברה חיצונית הוא סביר: הדבר מבטיח את השימוש בהן לנופש וחוסך מבעלי הדירות את הצורך לטפל בעצמם בהשכרות אלו. דנציגר ממשיך וקובע, כי מדובר בפגיעה מידתית בזכות הקניין של בעלי הדירות: "כאשר מציבים מצד אחד את היתרונות הגלומים במתווה נשוא הערעור (לרבות יתרונות שיפיקו הרוכשים עצמם) אל מול החסרונות הכרוכים בהשכרה עצמית על-ידי הרוכשים, הרי שהפגיעה ברוכשי הדירות הכרוכה במתווה שקולה לפגיעה שתיגרם להם במתווים האחרים המוצעים".

דנציגר קיבל את ערעורה של הוועדה המקומית רק לגבי משך הזמן בו יעמוד המתווה בתוקפו. במקור נקבע שהוא יימשך עשרה חודשים, אך דנציגר אומר שאין בכך די כדי לבחון מתווה כה מורכב התלוי בגורמים כה רבים ומצריך הוצאות ניכרות. לפיכך קבע כאמור, כי הוא יימשך שלוש שנים ואז ייבחנו תוצאותיו.

ברון מוסיפה: "הרוכשים מעולם לא רכשו דירת מגורים. חוף הים הוא משאב ציבורי והרוכשים רכשו דירה המיועדת לשימוש ציבורי - נופש. ההגבלה על הקניין אינה תולדה של המתווה, אלא נובעת מטיבה של הזכות שרכשו לכתחילה. כל שנקבע במתווה הוא כיצד ימומש הייעוד של המקרקעין". לדבריה, "המתווה מגשים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהוא מאפשר לוועדה המקומית לקיים פיקוח אפקטיבי על השימוש שנעשה במקרקעין, ובכך מבטיח שאמנם ייעשה בדירות שימוש לטובת הציבור כולו".

שהם סבר בדעת המיעוט, כי הבעיה העיקרית במתווה היא חוסר הסבירות שלו והפגיעה הבלתי-מידתית בקניינם של הרוכשים הנגזרת ממנו. את בעלי הדירות ייצגו עוה"ד אילת הרנוף, יוסף גרנות, מרדכי ויניצקי, אביגיל מנדל, גד נשיץ, עמית מור, רם פרדס, גד טיכו ואורית אלמוזלינו רייז; את הוועדה המקומית הרצליה ייצגו עוה"ד ליאור כץ ועידו בלום; את משרד התיירות ייצגו עוה"ד תדמור עציון ויצחק ברט; ואת החברה להגנת הטבע - עו"ד טל צפריר.