המדינה הפרה פסק דין מפורש שניתן בבית הדין לעבודה, ואשר שוב נפסק נגדה - ערערה לבית הדין הארצי. התוצאה הייתה שהתובעת נאלצה להתדיין במשך 15 שנה ורק כעת תקבל את המגיע לה. כך מגלה (12.7.18) פסק דינו של בית הדין הארצי.
חנה סולטני פוטרה בשנת 2002 ממשרד החינוך, לאחר שהועסקה במשך 28 שנים כמורה לכלכלת בית. היא הגישה תביעה בטענה שהפיטורין היו שלא כדין, ובשנת 2011 פסק בית הדין הארצי שהצדק עימה. בית הדין הורה למדינה להעניק לה את תנאי הפרישה שניתנו באותה עת למורים שפוטרו משום שבוטלו המקצועות אותם לימדו, וציין במפורש שהכוונה היא לתוספת של 6% לשיעור הקיצבה. לצד זאת אמרה הנשיאה דאז,
נילי ארד, כי יש לבדוק את טענותיה של סולטני בדבר זכאותה להגדלת קיצבתה מטעמי בריאות, ואם יימצא שיש בהן ממש - להוסיף אחוזים אלו לשיעור הגימלה.
המדינה בדקה את המסמכים הרפואיים שהציגה סולטני, קבעה שהיא זכאית לתוספת של 3% מטעמי בריאות - ואז החליטה לשלם לה תוספת של 6% בסך-הכל: מחציתה בשל מצבה הבריאותי ומחציתה בשל ביטול המקצוע. לשיטת המדינה, הזכאות המירבית לפי הכללים הייתה לתוספת של 6%. המדינה החליטה על כך באופן חד-צדדי, בניגוד לפסק דינה של ארד ובלי שערערה עליו.
סולטני נאלצה לפנות ביוני 2014 לבית הדין בתל אביב, אשר קבע שאכן היא זכאית לתוספת של 9%, מתוכם 6% על ביטול המקצוע ועוד 3% מטעמי בריאות. השופט
יצחק לובוצקי הדגיש, כי בית הדין הארצי לא קבע תקרה של 6%, אלא אמר במפורש שקיימות שתי עילות נפרדות להגדלת הקיצבה.
על פסק דין זה ערערה המדינה לבית הדין הארצי, אשר דחה בנחרצות את ערעורה (12.7.18). בית הדין אומר, כי לא ניתן לקבל את פרשנותה של המדינה לפסק הדין הקודם, בו אכן נקבעו במפורש שתי עילות שונות. "ככל שהמדינה סברה שנפלה טעות בפסק הדין הקודם בהיבט זה, היה עליה לפעול בדרכים המקובלות, אך לא הייתה רשאית להחליט על דעת עצמה שלא ליישם את פסק הדין". המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל.
פסק הדין ניתן בידי השופטים סיגל דוידוב-מוטולה,
חני אופק-גנדלר ו
מיכאל שפיצר ונציגי הציבור יוסי רחמים וברכה סמו. את המדינה ייצגה עו"ד תמר שריאל, ואת סולטני - עו"ד אלכסנדר ספינדר.
