בני גנץ: "באתי לעשר שנים, זה רק הבוקר הראשון"

'מחל' היא רשימת בוחרים לכנסת שמתנוסס עליה שמו של בנימין נתניהו מצד אחד, ומן הצד השני שמות כמו יולי אדלשטיין, גדעון סער, יריב לוין, זאב אלקין, ישראל כ"ץ, חיים כץ, ציפי חוטובלי, מירי רגב, אמיר אוחנה, אופיר אקוניס, יואב קיש ומיקי זוהר (ורבים אחרים ששמם הושמט מחוסר מקום). מה מבדיל ביניהם? המדינה הפלשתינית. כי לא סיגרים ושמפניה ולא צוללות ומניות עומדים להכרעה בבחירות האלה, כי אם "הפיל" הבלתי נראה הממלא את החדר כולו, הלא היא המחלוקת על חלוקת הארץ. הפיל הזה הוא בלתי נראה מפני שאסור להזכירו במפורש.

1. כאשר מת יוזף סטאלין והגיע לגיהנום, קידם את פניו הצאר ניקולאי השני וביקש לשמוע מה קורה ברוסיה. עד מהרה התברר, שאין חדש: ההמונים עדיין רעבים, המשטרה החשאית עדיין מדכאת את התושבים ומתנגדי המשטר עדיין נשלחים לסיביר. אבל הוודקה בגן העדן של הפועלים היא בחוזק של 48%, ולא 46% כפי שהיה בימי המשטר הריאקציונרי הרקוב. "תגיד לי, חבר סטאלין", תהה ניקולאי, "בשביל שני האחוזים האלה היה שווה לעשות את כל המהפכה?"

בבוקר של אחרי הבחירות, מתעוררים ראשי המפלגות המפסידות ומנסים שלמור על אופטימיות. יו"ר הימין החדש, השר נפתלי בנט הביע תקווה שקולות החיילים הם יאפשרו למפלגתו לעבור את אחוז החסימה.

הרצון לשינוי, מביא בכל מערכת בחירות לעליית גוף או כוכב על, שהציבור בוחר בתקווה שיממש את התקוות שלא ניתן להגשים, או שלא הוגשמו במלואם, או נאחזים בספיחי תקווה שאולי הממשלה החדשה תעשה זאת אחרת.