נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, אומרת (יום ג', 14.5.19), כי הלקחים ההיסטוריים מאירועי המשטר נאצי מחייבים שמירה על עצמאות המערכת המשפטית. הדברים נאמרו בכנס המתקיים באולם בו נערכו ב-1946 משפטי נירנברג והם באים על-רקע התוכניות המסתמנות של ממשלת נתניהו החדשה לפגוע בעצמאות בג"ץ. למרות שחיות אינה מתייחסת במפורש לאירועים הפוליטיים, מדובר במסר ברור ואולי אף חסר תקדים בחריפותו.
את הכנס מקיימת עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה. היום הראשון שלו נערך באולם 600 של היכל הצדק בנירנברג שבו התקיים המשפט הידוע של ראשי המשטר הנאצי. חיות הקדישה את דבריה לשמירת האיגוד החוקתי של הזכות ל
כבוד והסיקה שלא די בהצהרה עליו ברמה החוקתית, אלא חובה לשמור עליו בצורה מעשית - כולל בידי בתי המשפט.
"האיגוד החוקתי של הזכות לכבוד אינו מספק בהכרח ערובה מוחלטת לקיומה של הגנה על כבוד האדם מפני פגיעה או רמיסה", פתחה חיות. היא הזכירה את חוקת רפובליקת ויימאר - המשטר הדמוקרטי בגרמניה בשנים 1.19-1933 - אשר הייתה אחת המתמקדמות בזמנה והגדירה בין היתר את כבוד האדם כזכות יסוד. אולם, המשיכה חיות, המשטר הנאצי ראה בחוקה זו אויב שיש לסלק מן הדרך, כדי שיוכל לפגוע במי שראה כאויבי המדינה ובראשם היהודים.
חיות הזכירה את הצעדים שביצעה הממשלה בראשות היטלר החל מהחודשים הראשונים לאחר כינונה כאשר במהירות רבה רמסה את זכויות היסוד. צו שהוצא בעקבות שריפת הרייכסטאג בפברואר 1933, חודש לאחר עליית הנאצים ללשלטון, הגביל את הזכות לחרות אישי,
חופש הביטוי, חופש ההתארגות וההתכנסות, פרטיות הדואר והתקשורת ונתן הכשר לצווי חיפוש נרחבים. לאחר מכן באו חוק ההסכמה, החוק לסילוק היהודים מהפקידות והמשפט וכמובן חוקי הגזע של נירנברג. בהקשר זה העירה חיות, כי העובדה שאחד מאותם חוקים נשא את הכותרת - "החוק להגנה על הכבוד הגרמני" - ממחישה היטב כיצד "ניתן לעוות את המושג 'כבוד' ולרתום אותו בשירות הגזענות, תוך שימוש בבכירים משפטיים ובחקיקה".
התוצאה של כל אלה המשיכה חיות, כי מי שהוגדרו בידי השולטון כ"אויבי העם הגרמני" וכ"תת אדם" נותרו מחוסרי כל הגנהף ולשלטון הנאצי ניתן חופש פעולה מוחלט לעשות בהם כרצונו. היא הזכירה כיצד פעלו הנאצים בגטאות ובמחנות על-מנת למחות כל סממן המבטא את ייחודו של האדם באשר הוא.
"במדינתו של העם גרמני, אשר חוקק את אחת החוקות המתקדמות ביותר להגנה על זכויות וחירויות אדם - חוקת ויימאר - התאפשרה פגיעה אנושה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, תוך שימוש במשפט המדינה לקידום תפיסות עולם גזעניות והכשרת הפשעים שנעשו על ידו נגד האנושות מכוח תפיסזות אלה", הוסיפה חיות. היא עמדה על החשיבות הרבה של משפטי נירנברג כתיקון לאותו עוול והדגישה: "משפטי נירנבנרג הנחילו לעולם את ההכרה בכך שחוקות - מתמקדות ככל שתהיינה - אינם מהוות בהכרח ערובה בהגנה על כבוד האדם ועל זכויות הפרט.
חיות ציינה כי רבים מדור המייסדים של בית המשפט העליון היו יוצאי גרמניה ולכן אין פלא שהעלו את נס את כבוד האדם - הרבה לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ב-1992. על-מנת שהוראותיו של חוק זה יוגשמו, הדגישה חיות יש צורך בביקורת שיפוטית שבוחנת האם החקיקה עומדת בהוראות החוק - וזה מה שעושה בית המשפט העליון מזה 25 שנה. עוד הדגישה, כי על-פי פסיקת העליון נגזרות מכבוד האדם רוב זכויות הפרט - שיוון, חופש ביטוי, קיום אנושי בכבוד, שלמות הגוף והנפש, חופש הדת והחופש מדת, אוטונומיה של הפרט וחיי משפחה.
"הטמעת הערך של כבוד האדם בקווי המתאר של כל חברה אנושית, אינה יכולה להישען על טסטקט משפטי בלבד", הדגישה חיות. "היא מותנת במהות היחסים המתקיימים בין הפרט לשלטון. היא מותנת ביסים שמקיימים הפרטים בחברה בים לבין עצמם מתוך מחויבות ועקבית בכבודו של כל אדם באשר כל אדם. ולא פחות מכך, היא מותנת בדרך שבה ניתן לאכוף את זכוות האדם בחברה.
חיות סיכמה באומרה, וכאן בא הרמז הברור לזירה הפוליטית בישראל: "אחד הלקחים האוניברסליים אשר ראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים שעליהם עמדתי הוא כי העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו. השמירה על עקרון העצמאות ואי התלות של השופטים היא, אפוא, מאבני היסוד בכל משטר דמוקרטי".
