בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שהועמדה על סכום של 11,321,000 ש"ח, שהגיש עו"ד אריה רייזל, נגד בנק לאומי בע"מ ולאומי קארד בע"מ. עילת הבקשה שהגיש עו"ד רייזל: אי-חוקיותה של עמלת דמי הגבלת אחריות, בה מחוייבים מחזיקי כרטיס האשראי "לאומי ויזה".
עמלה זו נגבית על-ידי חברת כרטיסי האשראי אחת לשנה בתמורה לשירות, או מעין ביטוח, הניתן על-ידה למחזיקי כרטיסי האשראי, שעניינו הגבלת אחריות הלקוח לגבי חיובים שנעשים בחשבונו באמצעות כרטיס האשראי, על-ידי מי שאינו זכאי לכך (במקרה של גניבתו או אובדנו).
הבקשה לתובענה הייצוגית התבססה בעיקרה על הטענה, כי עמלה זו נגבית בניגוד לחוק כרטיסי חיוב, המגביל אחריותו של מחזיק כרטיס אשראי לשימוש לרעה הנעשה בכרטיסו, ומטיל אותה על מנפיק הכרטיס. עו"ד רייזל טען בנוסף, כי גביית העמלה נעשית תוך הטעייתם וניצול אי ידיעתם של מחזיקי הכרטיס, והוא בכללם.
השופט ניסים ישעיה דחה את כל טענותיו של עו"ד רייזל, וקיבל בפסק דינו את טענות באי-כוח המשיבים, עורכי הדין פנינה מור גלוזמן ועינב נהרי סנדלר, ממשרד בני לוינבוק ושות', בקובעו כי "אין איסור או הגבלה כלשהי בחוק המונעים מהמשיבה לגבות עמלה בגין הגבלת האחריות. העובדה, כי הגבלת האחריות היא חובה סטטורית קוגנטית המוטלת על מנפיק כרטיס האשראי, אשר לא ניתן להתנות עליה (סעיף 5ב' לחוק), אינה יכולה למנוע ממנה לגבות עמלה עבור שירות זה, אלא אם כן נאסר על-כך במפורש בחוק".
השופט הוסיף, כי "אין אמנם מוטלת על המנפיק 'חובה' לגבות עמלה עבור שירות זה, אך משהחליט הוא לגבותה, בהסכמת הלקוח, לא ניתן לשלול את 'חוקיותה', רק משום שהמנפיק מחוייב, על-פי החוק, לספק שירות זה".
למרות שסעיף 14 לחוק קובע, כי "התניה על הוראת חוק זה שאינה לטובת הלקוח – בטלה", לא השתכנע השופט ישעיה מטענותיו של עו"ד רייזל וקבע כי הוראה זו "מצביעה, אמנם, על הקוגנטיות של הוראות החוק, והוראת סעיף 5 הנ"ל בכלל זה, אלא שאין בכך כדי לאסור על גביית עמלה בגין הגבלת האחריות".
השופט ישעיה הסתמך בפסיקתו על החלטה של השופט חשין בבית המשפט העליון, לפיה "קיומה של חובה חוקית קוגנטית, לספק שירות מסויים ללקוח, אינה גוררת אחריה חובה קוגנטית לממן את מתן השירות". לכן, לדעתו, החובה הקוגנטית שמטיל החוק היא לספק את השירות, ועליה אין להתנות, אולם חובת מימון השירות אינה נזכרת בחוק ולכן עליה ניתן להתנות.
עוד קבע בית המשפט, כי ב"תנאי ההצטרפות" עליהם חותם כל מי שמקבל לידיו כרטיס אשראי, נקבע במפורש כי "הבנק יחייב את החשבון במטבע ישראלי בעמלות בשיעורים שיהיו נהוגים בבנק באותה עת, לרבות דמי חבר (שימוש) בגין כל כרטיס שיונפק ודמי הגבלת אחריות...".
"הסכמה זו, שהמבקש אינו מתכחש לה, היא ברורה ומפורשת. על-פיה הוטלה על המבקש ועל מחזיקי כרטיסי אשראי אחרים (שחתמו על תניה דומה) לממן את עלות השירות שעניינו הגבלת האחריות באמצעות עמלה בשיעור מזערי הנגבית מהם פעם בשנה, על-פי עיקרון 'פזור הנזק', שעל-פיו נושא כל בעל כרטיס בחלק זעיר מהסיכון הרב של היחיד, כתוצאה 'משימוש לרעה' בכרטיסו. כפי שקבעתי, אין בתנאי זה משום תניה אסורה ושלא כדין".
בית המשפט לא חסך את שבט לשונו גם מעו"ד רייזל עצמו: "עצם העלאת טענה שהבנק ניצל את מצוקתו של המבקש, שהוא עורך דין במקצועו ועיסוקו, ואף טיפל בעבר מטעם המשיבה 1 [בנק לאומי לישראל] בתביעות שהגישה נגד חייביה ולוויה, מצביעה על עזות מצח בוטה מצד המבקש ועל ניסיונו להראות, בכל מחיר, אף במחיר של התבזות עצמית, על קיומה של עילת תביעה אישית כלפי המשיבות לפי חוק הבנקאות הנ"ל, ללא שהונחה תשתית עובדתית ולו הקלושה ביותר".
מאחר ועו"ד רייזל לא הצביע על קיומה של עילת תביעה אישית מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ואף לא הראה עילת תביעה כללית מכוח חוק כרטיסי חיוב, דחה השופט את בקשתו וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט בסך 25 אלף ש"ח.
בש"א 18503/02 במסגרת ת.א. 2238/02 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי ואח'
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
