ההסכם בין ההסתדרות לבין הנהלת אל-על בנוגע לטייסי החברה הוא בעל תוקף מחייב, למרות שנחתם שלא על דעתו של ועד הטייסים. כך קובע סופית (יום ג', 9.2.21) בית הדין הארצי לעבודה. הוא אישר במלואו את פסק הדין שנתן באוקטובר שעבר סגן נשיא בית הדין האיזורי בתל אביב, דורי ספיבק. המשמעות: ההנהלה תוכל לפטר 71 טייסים ולקצץ ב-29% את שכרם של הנותרים.

ההסכם הושג ביולי שעבר, כאשר אל-על הייתה בשליטת משפחת בורוביץ, והוא יעמוד בתוקפו כעת, לאחר מכירתה למשפחת רוזנברג. ההנהלה הנוכחית הביעה חשש, שמא קבלת ערעור הטייסים תפגע בצורה קשה ואף אנושה ביחסיה עם הבנקים המלווים. משרד האוצר דרש בשבוע שעבר ממשפחת רוזנברג להזרים לחברה 75 מיליון דולר נוספים.

פסק דינו של בית הדין הארצי קצר מאוד: "לא מצאנו כי יש מקום להתערב בפסק דינו המנומק והמפורט של בית הדין האזורי שהסתמך גם על העדויות והחקירות בהיקף רב מאוד שהובאו בפניו, וקבע את הקביעות העובדתיות לאחר שבחן את כלל הראיות הן בכתב והן בעל-פה. כמו-כן, מסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי נכונות ותואמות את פסיקתנו בנושא של ייצוג בלתי הולם של ארגון העובדים היציג ואף אנו מסכימים כי תפקידו של ארגון העובדים היציג לגלות אחריות במצבים שוועד העובדים אינו משתף פעולה עימו לחתום על הסכם קיבוצי, במיוחד במצבה הידוע של המשיבה 2 [אל-על]. נדגיש כי זו סמכותו ותפקידו".

ועד הטייסים היה היחיד שלא הגיע להסכם עם ההנהלה על התייעלות בחברה, בשל המשבר העמוק אליו נקלעה - תוצאה של הקשיים בהם הייתה נתונה אל-על בשנים האחרונות ושאליהם הצטרף שיתוק כמעט מוחלט של פעילותה בשל הקורונה. ביולי שעבר הגיעה ההסתדרות לבדה להסכם עם ההנהלה, לפיו יפוטרו 71 טייסים בדרגת קצין ראשון (מבין 600 טייסי אל-על) ושכרם של הנותרים יקוצץ ב-29%. הוועד בראשותו של הקברניט ניר ראובני, שנכנס לתפקידו בחודש יוני, ביקש לבטל את ההסכם בשל העובדה שנחתם בניגוד לדעתו.

ספיבק פירט את גרסתן העובדתית של ההסתדרות וההנהלה, לפיה הוועד כבר הסכים להתייעלות במגזר הטייסים בהיקף של 94 מיליון דולר; ההסכם הוא להתייעלות של 105 מיליון דולר. הוועד טען שהסכים ל-80 מיליון דולר בלבד, וכי בפועל מדובר בהתייעלות של 145 מיליון דולר. הצדדים ידעו לאורך כל הדרך שמדובר במשבר עמוק ביותר, ושבלא התייעלות - עלולה החברה להיכנס להליכי חדלות פרעון. ראיות רבות מלמדות על הסכמת הטייסים ל-94 מיליון דולר - כולל עדותו של ראובני עצמו. ואילו ההסכם קובע במפורש, שההתייעלות לא תעלה על 105 מיליון דולר, קבע ספיבק.

ספיבק גם קיבל במלואן את טענות החברה נגד ראובני וחבריו לוועד, לפיהן הם הקצינו את עמדותיהם והתנהלו בצורה לעומתית, עד כדי השבתה שלא כדין של הטיסות הבודדות שנותרו ובכך ניתקו את צינור החמצן שלה. ספיבק מנה את הפעולות הלוחמניות של הוועד (כולל יוזמה להחלפת השליטה ויציאה לתקשורת נגד בעלת השליטה דאז, תמי מוזס-בורוביץ) ואמר כי להסתדרות לא נותרה ברירה אלא לבחור בין ניהול המו"מ בעצמה לבין קריסתה של אל-על.

במישור המשפטי קבע ספיבק, כי אין מקום להתערבות חריגה של בית הדין בהסכם בין צדדים ליחסי עבודה. הטייסים לא הוכיחו שההסתדרות ייצגה אותם בצורה בלתי הוגנת; ההפך הוא הנכון, וחלק מהתנהלותו של הוועד היא שהייתה חוסר תום לב מובהק בניהול מו"מ. אין אמת בטענת הוועד, כאילו הטייסים הודרו מהמו"מ וכאילו הוא התנהל בעצלתיים. מי שפעל בצורה חד-צדדית היה ראובני, בעוד מעורבותו של יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, הייתה מבורכת. אין גם בסיס לטענת הטייסים כאילו הם הופלו לרעה מול יתר המגזרים בחברה, שכן בהינתן העובדה ששכרם גבוה בהרבה - הדרך היחידה הייתה לבצע קיצוץ עמוק בהרבה אצלם.

פסק הדין בבית הדין הארצי ניתן בידי הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטות לאה גליקסמן וחני אופק-גנדלר ונציגי הציבור חיה שחר ומרדכי כהן. את הטייסים ייצגו עוה"ד אפרת דויטש וענבל פלמור-דורי; את ההסתדרות ייצגו עוה"ד אלעד מורג ומירי מלכי; ואת אל-על - עוה"ד נחום פינברג, אוהד גלעדי ואור אייבשיץ.