המדינה חייבת לקבוע עד סוף 2021 מדיניות בנוגע ל-2,445 מבקשי מקלט מחבל דרפור שבסודן, ואם לא תעשה זאת - יקבלו כולם רישיון לישיבת ארעית, המקנה יותר זכויות מאשר הרשיונות שבידיהם כיום. כך קובעת (יום א', 25.4.21) נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות.

בשנים 2013-2003 הסתננו ארצה, דרך הגבול עם מצרים, אלפים מתושבי דרפור בשל מלחמת האזרחים ורצח העם שהתחוללו באיזור. הם ביקשו מקלט בישראל, בטענה שבסודן נשקפת סכנה לחייהם; נכון לפברואר 2015 התקבלו חמש בקשות, 40 נדחו, 936 נסגרו ו-2,184 היו תלויות ועומדות. ישראל נמנעה מלגרש את המסתננים לסודן, בשל המצב הקשה ששרר במדינה, ובמקום זאת העניקה להם רשיונות זמניים לישיבת ביקור - כאלו המאפשרים להרחיקם מיידית ורשמית אינם מתירים להם לעבוד, אם כי המדינה אינה אוכפת איסור זה.

בשנת 2017 הוגשו לבג"ץ שתי עתירות שביקשו להורות למדינה לקבוע מיד מדיניות בנוגע לבקשות המקלט של יוצאי דרפור; בג"ץ הוציא צו על תנאי במארס 2018. בארבע השנים שחלפו התקיימו מספר דיונים, כולל בראשותו של ראש הממשלה, בנימין פוטין, אך לא גובשה מדיניות עקרונית. המדינה טענה בין היתר, כי יש להמתין להתפתחויות בסודן עצמה ובאפשרות שהיא תיצור קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

חיות קובעת, כי לא ניתן להמשיך ולהמתין: עברו עשר שנים מאז בקשת המקלט הראשונה של יוצא דרפור, חמש שנים מאז המועד בו נקבה המדינה עצמה לסיום הטיפול בהם, ארבע שנים מאז העתירה הראשונה ושנתיים מאז הצו על תנאי. "לנוכח השיהוי החריג בטיפול בבקשות המקלט, המהווה הפרה של החובה המינהלית להכריע בבקשות אלה במהירות הראויה, אני סבורה כי הגיעה העת ליתן לעותרים סעד מתאים", היא אומרת.

חיות מזכירה את חובתן של הרשויות לקבל החלטות במהירות ראויה ופוסקת: "סקירת אופן הטיפול בבקשות המקלט של יוצאי דרפור מלמדת כי בענייננו חרג שר הפנים - שלו נתונה סמכות ההכרעה בבקשות המקלט - ממתחם המהירות הראויה, באופן שיש בו משום שיהוי מינהלי". גרירת הרגליים מצד המדינה לוותה גם בשינויים בהסברים לשיהוי שנתנה לבג"ץ; גם ההמתנה להתפתחויות בסודן אינה יכולה להימשך עד אין קץ: "רשות מוסמכת לא יכולה להימנע מקבלת החלטה במשך זמן רב אך בשל המתנה לשינוי חיצוני בנסיבות המשליכות על החלטתה". העיכוב "גרם לנזק משמעותי למבקשי המקלט. זאת, בפרט משום שהבקשות הטעונות הכרעה נוגעות לזכויות האדם הגרעיניות והבסיסיות ביותר של מבקשי המקלט".

עוד מצאה חיות, כי "ההסברים שניתנו על-ידי המשיבים כדי להצדיק את ההבחנה ברישיונות הניתנים למבקשי מקלט יוצאי דרפור לוקים בחסר ולא כוללים נימוק מפורט דיו בדבר הזיקה בין גיל ומועד כניסה לישראל ובין הטעמים ההומניטריים העומדים בבסיס הענקת רישיונות הישיבה. בהיעדר נימוק מספק קיים חשש כי הקריטריונים עוצבו באופן זה בעיקר כדי לעמוד במכסת הרישיונות שנקבעה מראש על-ידי הדרג המדיני, וזאת חלף קביעת קריטריונים שיבטיחו כי הרישיונות יוענקו למבקשי המקלט שצרכיהם ההומניטריים הם המשמעותיים ביותר".

במישור המעשי קובעת חיות, כי עד 30.12.21 יש למצוא מענה למסתננים מדרפור באחת מהחלופות הבאות: קביעת מדיניות עקרונית לצורך הכרעה בבקשות המקלט; הכרעה פרטנית בבקשות בלא שתגובש מדיניות שכזו; הענקת מעמד מטעמים הומניטריים; או גיבוש מתווה שיאפשר את יציאתם של מבקשי המקלט מישראל - לרבות חזרתם לסודן - מרצון או כפוף לבחינת בקשות מקלט פרטניות". אם לא יימצא פתרון שכזה, יהיה על משרד הפנים להעניק להם רישיון לישיבת ארעי, החל מן המסתננים הוותיקים ביותר. היא מדגישה, כי הרשיונות יינתנו כפוף להעדר מניעה פלילית או ביטחונית, וכי ניתן יהיה לשלול אותם אם בקשות מקלט יידחו בצורה פרטנית.

השופט ג'ורג' קרא הסכים עם חיות. השופטת יעל וילנר הסכימה גם היא, אך סברה שאין להורות על הענק רשיון ישיבה אוטומטי אם לא יימצאו פתרונות אחרים - שכן אין להניח שהמדינה לא תקיים פסק דין המורה לה לבחור בין הפתרונות המצויים בו. המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את העותרים ייצגו עוה"ד מיכל פומרנץ, כרמל פומרנץ, תומר ורשה וניסים ורסנו, ואת המדינה - עוה"ד הדס ערן ורן רוזנברג.