שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, מציע להגביר את ההרתעה מפני עבירות אלימות על-ידי הגשת תביעות אזרחיות נגד העבריינים בידי בתי החולים אשר טיפלו בקורבנותיהם. הדברים נאמרים (יום ה', 15.7.21) בשולי פסק דין בו החמיר עמית את עונשיהם של עברייני אלימות, תוך הסתייגות של השופטים דפנה ברק-ארז ויוסף אלרון.

עמית אומר: "רבות נכתב על תופעת האלימות בחברה בכלל, ועל האלימות במגזר הערבי בפרט. הכבדת רף הענישה נועדה להשיג את הרתעת הרבים, ולקדם אותה כאחת ממטרות הענישה. אלא שלנוכח התגברות האלימות בשנים האחרונות, ספק אם הכבדת הענישה השיגה מטרה זו.

"דרך נוספת לקדם את מטרת ההרתעה, היא באמצעות פגיעה בכיסו של מבצע העבירה. אחת התוצאות העקיפות של מעשי האלימות היא הכבדה על מערכת הבריאות בכלל ועל בתי החולים בפרט. כך, באין ספור עבירות אלימות שהובאו בפנינו, הנפגעים הוחשו לבתי החולים, שם טופלו, אם למשך ימים אחדים, ואם למשך תקופה ארוכה. לא אחת תמהתי 'כמה זה עולה לנו' ומדוע המדינה אינה חוזרת על העבריינים המורשעים בתביעת שיבוב - ב'דרגה נדחית' לאחר הקנס והפיצוי לקורבן - על ההוצאות שנגרמו לבית החולים או למערכת הבריאות בגין הטיפול בנפגע העבירה".

עמית מזכיר, כי הביטוח הלאומי יכול לתבוע את האחראים לתאונות עבודה בגין הפיצוי שהוא משלם לנפגעים, וכי ניתן להסתמך על ההרשעה בפלילים כראיה חותכת לאשמתו של העבריין. "שמא הפגיעה בכיס תרתיע אף יותר מעונש המאסר", הוא מהרהר בקול. הוא מוסיף: "לא נעלם מעיני כי מדובר בסוגיה מורכבת. פעמים רבות מבצעי עבירות אלימות הם עצמם אוכלוסייה מוחלשת. תביעת שיבוב כאמור, בנוסף לפיצוי לנפגע העבירה, ולעיתים בנוסף לתשלום במסגרת הסכם סולחה או עטווה, או בנוסף לתשלום בעקבות תביעת נזיקין אזרחית מצד נפגע העבירה - עלולה לדרדר עוד יותר את מצבו של מבצע העבירה, להביאו לעברי פי פחת מבחינה כלכלית ולפגוע בסיכויי השיקום שלו. הסוגיה אינה פשוטה אך לטעמי ראויה לעיון ולתשומת לב הנוגעים בדבר".

ברק-ארז אומרת, בהסכמת אלרון, כי יש להותיר את הסוגיה לעת מצוא, שכן היא סבוכה ו"מעוררת קשיים לא מבוטלים. מעבר לחשש מפני ההשלכות האפשריות על אוכלוסייה מוחלשת, אני צופה גם קשיים מעשיים הנוגעים לזיהוי המצבים שבהם נכון יהיה מבחינה עניינית להגיש תביעות מסוג זה נגד מבצעי העבירות - האם רק בעבירות כוונה? האם רק בעבירות שהיה בהן יסוד של תכנון? האם רק כאשר הטיפול היה בבית חולים? האם יש הבחנה בין מצבים שבהם הטיפול הרפואי היה פרטי לבין מצבים אחרים? האם החבות תוטל ביחד ולחוד על המסייע והמשדל לביצוע עבירה כמו על המבצע העיקרי?". לצד זאת מזכירה ברק-ארז, כי החוק אכן מאפשר לקופת חולים ולבתי חולים להגיש תביעת שיבוב נגד המזיק.

עמית קיבל את ערעורה של המדינה על קולת עונשיהם של האחים התאומים אנואר אבו-סמרה ומורשיד אבו-סמרה, אשר דקרו בצורה קשה את המתלונן והורשעו בחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ארז פורת) גזר על כל אחד מהם 57 חודשי מאסר. עמית העלה את העונש ל-72 חודשי מאסר, באומרו: "לפנינו מעשה אלימות קשה ומתוכנן מראש. מי שמגיע רעול פנים מעיד על עצמו כי פניו אינם לשלום ולברכה. ואכן, המשיבים יצאו מהרכב רעולי פנים, היכו ודקרו בצוותא את המתלונן בכל חלקי גופו, לרבות דקירות בצוואר ובבטן. המעשה עצמו הוא ברף אלימות גבוה, וההצטיידות והשימוש בסכין הם 'מכפיל כוח' שמציב את העבירות שביצעו המשיבים ברף הגבוה של מעשה האלימות". הוא גם הגדיל את הפיצוי למתלונן מ-3,000 שקל ל-20,000 שקל. את המדינה ייצגה עו"ד רחל מטר, ואת האחים - עו"ד וליד גנאם.