בנק ירושלים השתהה בהתנגדותו לעסקת דיסקונט-מוניציפל

השתהותו של בנק ירושלים גרמה לכך שההליכים שנקט נגד מכירת בנק מוניציפל (לשעבר בנק דקסיה ישראל) לקבוצת דיסקונט הפכו לבלתי רלוונטיים. כך אומרת (יום א', 29.8.21) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

מוניציפל הוא גלגולו האחרון של בנק אוצר השלטון המקומי, שהופרט ונמכר לקבוצת דקסיה העולמית. הבנק מתמחה באשראי לרשויות מקומיות, כולל החלשות שבהן. קבוצת דיסקונט רכשה אותו בשנת 2018 תמורת 670 מיליון שקל ומיזגה אותה לתוך בנק מרכנתיל שבבעלותה. הממונה דאז על התחרות, מיכל הלפרין, אישרה במאי 2019 את העסקה - בתנאי שחלק מתיק האשראי יימכר (הרוכש היה בנק איגוד, אשר מאוחר יותר נרכש בעצמו בידי בנק מזרחי-טפחות).

בנק ירושלים ערער על ההחלטה, ביולי 2019, לבית הדין לתחרות - השופטת תמר בזק-רפפורט, בבית המשפט המחוזי בירושלים. באוגוסט ביקשו דיסקונט והלפרין לסלק על הסף את הערעור, בטענה שבנק ירושלים לא הוכיח שיש לו זכות עמידה בדמות "פגיעה בהגבל עסקי" שנגרמה לו. בנובמבר 2019 ביקש בנק ירושלים צו מניעה נגד המכירה, בקשתו נדחתה בשל השיהוי בהגשתה והוא לא ערער על ההחלטה. העסקה הושלמה בדצמבר 2019, וחודשיים מאוחר יותר דחתה בזק-רפפורט על הסף את ערעורו של בנק ירושלים, בנימוק שהוא לא הוכיח אפילו לכאורה שהוא עלול להיפגע מן המכירה. בנק ירושלים ערער לבית המשפט העליון באפריל 2020.

בדחותה את הערעור אומרת ברק-ארז: "דין הערעור להידחות כבר מן הטעם שהשיהוי בנקיטת הליכים מצד בנק ירושלים תרם משמעותית ליצירת 'מעשה עשוי'. במקרה דנן, בהתחשב בהשלכות המשמעויות הנובעות מההליכים שכבר הושלמו, 'השבת הגלגל לאחור' במובן של ביטול עסקת המיזוג אינה אפשרית עוד, וזהו שיקול רב ערך כאשר נבחן האינטרס הציבורי במובנו הרחב, לרבות ההשלכות על צדדים שלישיים". בשלב בו הוגש הערעור, חלפה תקופה ממושכת בה בנק מוניציפל חדל להתקיים כישות עצמאית, מניותיו נמחקו מן המסחר בבורסה ונעשו פעולות שונות הנוגעות ללקוחותיו, לעובדיו ולצדדים שלישיים.

ברק-ארז מוסיפה: "במקרה דנן קיימת חשיבות של ממש אף לעובדה כי חלף זמן ניכר שבו בנק ירושלים נהג בחיבוק ידיים, כשהוא תורם במחדלו להיווצרות המצב שבו אנו עומדים היום. הדברים מתייחסים, בראש ובראשונה, לשיהוי הניכר שנפל, כפי שקבע בית הדין לתחרות, בהגשתה של הבקשה לצו ביניים על-ידי בנק ירושלים... לאחר שנדחתה בקשתו למתן צו ביניים, בחר בנק ירושלים, מסיבותיו הוא, שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לתחרות, על-אף שעמדה בפניו אפשרות זו. לא למותר להוסיף כי אף מועד הגשתו של הערר עצמו על-ידי בנק
ירושלים אינו חף מקשיים. בהקשר זה, יש לציין כי הערר הוגש כחודשיים לאחר שניתנה החלטת הממונה, וזאת על-אף שכבר בסמוך לכך ידע בנק ירושלים על אישור המיזוג בתנאים".

מעבר לנחוץ, מתייחסת ברק-ארז גם להחלטה לגופה. היא מאמצת את עמדתה של בזק-רפפורט, אשר נקטה גישת ביניים בקביעת זכות העמידה בעת התנגדות למיזוג. גישה זו אינה מסתפקת בהעלאת טענה בדבר פגיעה בתחרות, ללא הסבר או נימוק, אף גם אינה מחייבת להוכיח יותר מאשר לכאורה את קיומה של פגיעה כזאת במערער. זוהי גישה מאוזנת, הזהה לזו שנקט בית הדין לאורך השנים. היא גם עולה בקנה אחד עם תנאי הסף הנדרש בבית הדין לתחרות ("הגבל עסקי"), עם מניעת החשש לניצול לרעה של ההליך בידי מתחרה, עם ההשלכות שלו על צדדים נוספים ועם הצורך להוכיח פגיעה עתידית בתחרות.

בנק ירושלים חויב בתשלום הוצאות בסך 60,000 שקל. השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין הסכימו עם ברק-ארז. את בנק ירושלים ייצגו עוה"ד דרור שטרום, אבנר פינקלשטיין, אלישע הר-לב, שחר אייזנר וליאור פרנק; את הממונה על התחרות ייצגו עוה"ד מורן מיארה, איתי מילברג ועומר
ואגו; ואת דיסקונט - עוה"ד אנדרי ניקל, נגה רובינשטיין ונועם בן-עמי.