עו"ד מאיר צייגר, שבא בנעליו של משרד בן-זאב, אינו זכאי לפיצוי על ביטול ההסכם בין המשרד לבין החברה לפיתוח הרובע היהודי בירושלים בשנת 1991. כך קובע (יום ד', 3.11.21) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין.

ההסכם בין החברה למשרד נחתם ב-1981 ונקבע בו בין היתר, כי עורכי הדין יקבלו 0.7% "מערך כל יחידה הנרשמת בלשכת רישום המקרקעין (דירה, חנות וכל נכס אחר)". המשרד הצהיר בהסכם, כי הוא מעריך שהרישום כולו יסתיים בתוך שנתיים, אלא שבפועל הוא לא הצליח לרשום אף נכס וממילא לא קיבל תשלום על רכיב זה. מפסק דינו של שטיין עולה, כי נכון להיום - נרשמו רק 190 מתוך 1,000 הנכסים ברובע היהודי. בשנת 1992 פרסמה רשות החברות נוהל לשכירת יועצים משפטיים, ובעקבותיו קיימה החברה לפיתוח מכרז סגור ובחרה בשנת 1993 במשרדו של אפי אברמזון תמורת 1.6 מיליון שקל.

בשנת 2010, על סף ההתיישנות, הגיש משרד בן-זאב תביעה בסך 4.5 מיליון שקל, בטענה ש-10% מן הסכום מגיעים לו תמורת העבודה שביצע, והיתרה - בשל אובדן הכנסות עתידי בעקבות החלפתו במשרד אברמזון. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רפי יעקובי) קבע, כי אברמזון הצליח לרשום 190 נכסים בזכות פעולותיו של בן-זאב ולכן האחרון זכאי ל-75% משכר הטרחה שנקבע לו; וכן מגיעים לו 20% משכר הטרחה כפיצויי קיום. שטיין מציין, כי לא ברור על סמך מה הגיע יעקובי למסקנות אלו. לפי חישובו של יעקובי, לבן-זאב (וכאמור, לצייגר שבא בנעליו) מגיעים 1.7 מיליון שקל - אך מאחר שכבר קיבל מן החברה 3 מיליון שקל, אין הוא זכאי לתשלום נוסף.

המניע לא היה חיסכון כספי

שטיין דחה את ערעורו של צייגר בנימוקים שונים מאלו של יעקובי. הוא קובע, כי השתחררותה של החברה לפיתוח מהסכם שכר הטרחה אינה מהווה הפרת חוזה, וממילא היא אינה חייבת בתשלום פיצויי קיום; וגם אם הייתה זו הפרת חוזה - צייגר לא הוכיח שנגרם לו נזק. "לקוחו של עורך דין זכאי להשתחרר מהייצוג ולפטר את עורך הדין בכל עת, אולם עליו לעשות זאת בתום לב ובדרך מקובלת", מזכיר שטיין את פסיקתו העקרונית של בית המשפט העליון. החברה לפיתוח השתחררה מן ההסכם על-פי הנחיות רשות החברות, ואין היגיון בטענתו של צייגר לפיה רצתה לחסוך כסף - שכן החלפתו דווקא הטילה עליה הוצאות נוספות. הייתה לחברה סיבה מספקת להשתחרר מן החוזה, ואילו היו למשרד דרישה קונקרטית לגבי חובות עבר - חזקה עליו שהיה מעלה אותה בזמן אמת ולא לאחר שנים רבות.

למעלה מן הצורך, ממשיך שטיין, צייגר לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו. סכום הנזק הנטען יכול היה להיות ההפרש בין קבלת שכר הטרחה תמורת רישום הנכסים לבין מצבו הנוכחי, כאשר אין הוא נדרש לעשות דבר וממילא אינו מקבל דבר. אולם, הוא לא הביא כל ראיה לגובה הנזק הנטען אלא הסתפק בטענה בהבל-פה לפיה מדובר ברווח של 80% מהכנסותיו. לעומת זאת, הוכח שהרישום מצריך עבודה ניכרת והשקעה רבה. לבסוף דוחה שטיין את טענותיו של צייגר ולפיהן הוא זכאי לשכר על כל נכסי החברה ולא רק על אלו שיירשמו, ולפיהן מספר הנכסים גדול מ-1,000 אך אינו ידוע לו במדויק.

צייגר חויב בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל. השופט ג'ורג' קרא הסכים עם שטיין, בעוד המשנה לנשיאה ניל הנדל ציין, כי הוא מסכים שהחוזה לא הופר ולפיכך אינו עוסק בשאלה התיאורטית של הפיצוי על הפרתו. את צייגר ייצגו ראובן יהושע ושירה שושן, ואת החברה לפיתוח - עוה"ד שגיא תירוש וכפיר לוי.