ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה (א', 23.5.04) לתמוך בהצעת חוק החולה הנוטה למות, שהוגשה על-ידי שר הבריאות, דני נוה, לאחר שאימץ את המלצותיה של ועדה ציבורית רחבה, בראשות פרופ' הרב אברהם שטיינברג מבית החולים שערי צדק בירושלים. ביסוד ההחלטה: תתאפשר המתת חסד בדרך של מניעת טיפול (אי מתן תרופות ו/או ניתוח חירום), אך לא "המתה אקטיבית" בדרך של ניתוק מכונת הנשמה, למשל.

כזכור, כ-95% מסעיפי החוק המוצע התקבלו פה אחד על-ידי כל חברי ועדת שטיינברג, כאשר לסעיפים בודדים בלבד הוגשו הסתייגויות על-ידי חברים בודדים, שחלקם העדיפו המלצות אוסרניות יותר של אותם סעיפים, ואחרים העדיפו המלצות מתירניות יותר, אולם הרוב המוחלט תמך בשביל הזהב [ראו בהמשך].

"הצעת החוק שאושרה היום על-ידי הממשלה היא צעד חשוב למען החולים הקשים, למען כבודם וזכויותיהם", אמר השר נוה. ככלל, קובעת הצעת החוק, כי יש לכבד את רצונו של החולה הנוטה למות. עם זאת, היא אינה מתירה בשום אופן לבצע המתה באמצעות מעשה אקטיבי וסיוע להתאבדות.

מטרת ההצעה היא לפתור את המצוקה הקשה של אי-הבהירות החוקית ביחס לאפשרויות הטיפול וההימנעות מטיפול בחולים במחלות חשוכות מרפא, בסוף ימיהם, לפי בקשתם המפורשת והבעת רצונם הברורה. בעיה זו עלתה לאחרונה פעמים רבות בדיונים בבתי משפט ונידונה גם בכנסת במסגרת מספר הצעות חוק פרטיות. הדילמות הקשורות בנושא זה הן מורכבות וקשות, ו-ועדת שטיינברג ניסתה למצוא פתרון שיהיה מקובל באופן רחב ככל שניתן על הזרמים השונים בחברה הישראלית [על הוועדה, המלצותיה והעומד בראשה - ראו בהמשך].

הצעת החוק מאזנת בין קדושת החיים, חשיבות איכות החיים, מניעת כאב וסבל, ומימוש האוטונומיה של האדם. ראשית, קובעת ההצעה חזקה, כי אדם רוצה לחיות, אלא אם יוכח אחרת, וכן קובעת כי מצבו הרפואי של האדם, רצונו וסבלו הם השיקולים הבלעדיים בקבלת החלטות לעניין הטיפול או ההימנעות מטיפול בחולה הנוטה למות.

עזרה לחולים במחלות חשוכות מרפא

החולה הנוטה למות, על-פי הצעת החוק, הוא אדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא, ואשר לפי ההערכה הרפואית משך חייו הצפוי אינו עולה על חצי שנה. כמו כן, יש התייחסות מיוחדת לשלב הסופי ביותר של מהלך המחלה, כאשר לפי הידע הרפואי משך חייו הצפוי של החולה אינו עולה על שבועיים, והוא סובל.

ההצעה קובעת מנגנונים שיאפשרו לאדם להודיע מראש על רצונו בדבר הטיפול בו במידה ויהיה חולה הנוטה למות, וזאת כאשר הוא עדיין כשיר ובריא, או כאשר כבר חלה במחלה חשוכת מרפא (כגון מתן הנחיות מקדימות או מינוי מיופה כוח). בנוסף, מוצעים כללים לבירור וקביעת רצונו של חולה הנוטה למות שכבר אינו כשיר, ולא נתן הוראות מראש. עוד קובעת ההצעה, מנגנון של ועדות אתיות מיוחדות לנושא זה, לשם קבלת החלטות במקרים שרצונו של החולה אינו ברור דיו, מתוך ההוראות שהשאיר או מתוך הראיות לרצונו, שמובאות על-ידי קרוביו וחבריו.

ועדת שטיינברג ומסקנותיה

ועדת שטיינברג היא ועדה ממשלתית-ציבורית שמונתה בחודש פברואר 2000 על-ידי שר הבריאות דאז, שלמה בניזרי (ש"ס), והורכבה מ-59 חברים מדיסציפלינות רלוונטיות מגוונות. כל חברי הוועדה נבחרו על-סמך כישוריהם המקצועיים בתחומים הרלוונטיים, ללא כל משקל פוליטי, אינטרסנטי, או תקשורתי.

פרופ' הרב אברהם שטיינברג, שעמד בראש הוועדה, הוא נוירולוג ילדים בכיר במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, מרצה לאתיקה רפואית בבית הספר לרפואה בירושלים וחתן פרס ישראל לשנת 1999. הוא נחשב למומחה בתחום האתיקה הרפואית על-פי ההלכה וכתב אנציקלופדיה הלכתית רפואית.

הוועדה נתבקשה להתמודד עם גבולות הטיפול ב"חולים סופניים" הנוטים למות, היוצרים דילמה מוסרית קשה בעלת השלכות רפואיות, חברתיות, דתיות, ולגבש הצעת חוק בנושא החולה הנוטה למות. שבועת הרופאים של היפוקרטס שוללת באופן מוחלט "רצח מתוך רחמים" וכוללת את ההתחייבות "לעולם לא להיענות לבקשה לספק סם ממית, או להעלות רעיון בכיוון כזה".

במאה העשרים, הגרמנים היו הראשונים לבצע 'המתות חסד' אקטיביות של אלפי מפגרים ונכים, כשבמסגרתן הופעל לראשונה גז ממית. בסוף המאה העשרים, מערכת הרפואה ההולנדית פתרה את בעיית הסבל של חולים חשוכי מרפא, כמו גם את העול הרפואי והכלכלי של הטיפול בהם, על-ידי המתת חסד אקטיבית של אלפי חולים.

מצד שני, טכנולוגיה רפואית מודרנית מאפשרת הארכת חיי סבל של חולים הנוטים למות, הרבה מעבר לתהליך הטבעי של דעיכת החיים. החלטות על שימוש או אי שימוש בטכנולוגיות מאריכות חיים, מתקבלות באופן לא מוסדר, ולעיתים תוך לחץ קשה בשעות לילה מאוחרות של רופאים תורניים.

פסקי דין שניתנו על-ידי בתי משפט שונים בישראל, בנוגע לשימוש או אי שימוש בטכנולוגיות מאריכות חיים, אינם אחידים, וניתן להבחין בהבדלים מסויימים בין פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין "שפר", לבין חלק מפסיקות בתי המשפט המחוזיים.

הוועדה פעלה באמצעות ארבע ועדות משנה

חברי הועדה הציבורית עבדו קרוב לשנתיים בארבע ועדות משנה:
ועדה רפואית-מדעית, בראשותו של פרופ' צ'רלס ספרונג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי הדסה עין כרם ויו"ר היחידה לאתיקה של האיגוד האירופאי לטיפול נמרץ. בוועדת משנה זו היו חברים 26 רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות;

ועדה פילוסופית-ערכית, בראשותו של פרופ' אסא כשר, מופקד הקתדרה לאתיקה רפואית בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וחתן פרס ישראל לשנת 2000. בוועדת משנה זו היו חברים 12 פילוסופים, אנשי אתיקה ואישי דת;

ועדה משפטית, בראשותו של השופט (בדימ.) פרופ' אמנון כרמי, נשיא האגודה לרפואה ומשפט בישראל וראש המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה. בוועדת משנה זו היו חברים 13 שופטים, משפטנים ועורכי דין;

ועדה הלכתית, בראשותו של הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן. בוועדת משנה זו היו חברים 7 אנשי הלכה מעולם הרבנות והרפואה.

הנקודות העיקריות עליהן הושג קונצנזוס

הנקודות העיקריות עליהן הושג קונצנזוס בין כל חברי הוועדה היו, בראש ובראשונה, בנוגע לאיסור המוחלט על המתה אקטיבית; היתר להימנע מטיפול רפואי מעכב מוות, כשמתקיימים 3 תנאים יסודיים: החולה נוטה למות, החולה סובל מאוד והחולה לא רוצה לעכב את מותו. היתר זה כולל גם הימנעות מחיבור למכונת הנשמה, בהתקיים התנאים הנ"ל.

עוד הוסכם, כי לראשונה בישראל תהיה קיימת חובה חוקית לתת טיפולים פליאטיביים (מונעי סבל) הן לחולה הנוטה למות והן לבני משפחתו, וכי תהיה חובת קיום נוהל דיונים שקוף ומסודר בהשתתפות החולה או נציגיו. כן הוסכם, כי ניתן להיענות גם להנחיות מקדימות ("צוואה מחיים") בהתקיים התנאים הנ"ל.

בוועדה אף הוסכם, כי אי-חידוש טיפול שנפסק יכול להיות מוגדר כהימנעות מטיפול. ככלל, קבעה הוועדה, אין להרעיב או לייבש חולה למוות, גם כאשר מותר להימנע מטיפול רפואי דוחה מוות. כן נקבע, כי אין לנתק חולה מקוצב לב או ממכונת הנשמה, אך ניתן לחבר חולה חיבור זמני למכונת הנשמה, אשר ייפסק אוטומטית במועד שנקבע מראש. לאחר הפסקה כזו מותר יהא להימנע מחיבור מחדש, בהתקיים התנאים האמורים לעיל.