הנוכל
אמיר ברמלי ירצה 14 שנות מאסר בשל מרמה בהיקף של 340 מיליון שקל - אחת הגדולות בתולדות המדינה. כך קבע (6.7.23) שופט בית המשפט העליון,
אלכס שטיין, אשר דחה את ערעורו של ברמלי על הרשעתו וחומרת עונשו, קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש בארבע שנות מאסר. שטיין גזר את העונש המירבי שביקשה המדינה וזהו אחד העונשים החמורים בתולדות המדינה בעבירות מרמה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט
חאלד כבוב, כיום בעליון) הרשיע את ברמלי בקבלה במרמה בנסיבות מחמירות ובגניבה בידי מורשה בסך 340 מיליון שקל, וכן בהלבנת הון בשל הסתרת כספי המרמה ובעבירות ניירות ערך. ברמלי ביצע הונאת פונזי קלאסית, בה שילם למשקיעים הראשונים מכספיהם של המשקיעים האחרונים. 240 מיליון שקל הועברו לחברת רוביקון שהייתה בבעלות ברמלי, ומשם - למתן הלוואות לחברות אחרות שלו ולמימון פעילות הפסדית שלו.
קרן קלע גייסה מאות מיליוני שקלים ממאות משקיעים, ללא פרסום תשקיף כדין, תוך הבטחת תשואה חריגה על-ידי השקעות בסיכון נמוך, ותוך מסירת מצגים כוזבים בדבר אופי ההשקעה. ברמלי הבטיח למשקיעים, כי ישתמש בכספיהם ל"השלמות הון" בלבד למשך 72-48 שעות, אותן הגדיר כ"הלוואה לטווח קצר", המיועדת לשמש ביטחון לצורך קבלת אשראי מהבנק, בעבור "כל חברה שאין ביכולתה להעמיד הון עצמי או שווי נכסים במלוא ההיקף הנדרש על-ידי הבנק בתהליך אישור האשראי". בפועל, כאמור, הוא גנב את הכסף.
גניבה או מרמה
ברמלי טען בערעורו, כי מדובר ב-62 מיליון שקל וכי יש להרשיעו בקבלת דבר במרמה ולא בגניבה בידי מורשה. שטיין אומר כי אין סיבה להתערבות חריגה בממצאי העובדה של המחוזי, חוות הדעת שהגישה המדינה מבססת את הסכום בו מדובר (על בסיס דוחותיה של קרן קלע עצמה) ועדותו השקרית של ברמלי מהווה חיזוק לראיות התביעה.
כבוב ציין, כי הראיות ביססו הן גניבה בידי מורשה והן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, והוא החליט להרשיעו בעבירה החמורה יותר. גם בכך אין סיבה להתערב, קובע שטיין, לאור פסק הדין בפרשת גולדין בו הגדיר בית המשפט העליון את יסודות עבירת הגניבה. שם גם נקבע, כי עבירת המרמה נבלעת בתוך עבירת הגניבה. במקרה של ברמלי, אכן ניתן היה להרשיעו באחת משתי העבירות, ומשהתקיימו יסודות עבירת הגניבה - הרשעתו מוצדקת (אם כי נימוקו המשפטי של שטיין שונה משל כבוב).
ברמלי ניסה להיבנות על שאלונים של המדינה בהם אמרו 360 מן המשקיעים שאיבדו את כספם (68% מכספי הגניבה), שהיו משקיעים גם אם היו יודעים שברמלי מעביר את הכסף לחברות אחרות שלו. על כך אומר שטיין, כי ברמלי נותן את הדין על מה שאירע בפועל ולא על תרחישים היפוטתיים שלא התממשו. בעולם המציאות, איש מן המשקיעים לא הרשה לו להסיט את הכספים ליעדים אחרים, והתרמית שלו היא שאפשרה את הגניבה.
סיכוי של ממש ל-17 שנים
בקבלו את ערעור המדינה על קולת העונש אומר שטיין, כי יש סיבות רבות להחמיר בענישה בעבירות כלכליות: הן מבוצעות בסתר ובתחכום רב בידי אנשים נורמטיביים, מתוך תאוות בצע, בצורה מתוחכמת וקשה לגילוי, מותירות אחריהן נפגעים רבים - במיוחד מאוכלוסיות מוחלשות - וגורמות נזק לציבור כולו. "עונשים שראוי להטיל
על עבריינים אלה חייבים לבטא את שאט הנפש של החברה ממעשים פליליים שבבסיסם ניצול של מעמד, כוח ושררה – מעשים אשר מונעים על-ידי רדיפת בצע וחתירה להתעשרות בכל מחיר. עונשים כאמור חייבים גם לבטא את הצורך החברתי בהרתעת הרבים. כפועל יוצא מכך, בתי המשפט צריכים לקבוע עונשים אלה בהתחשב בגודל הפיתוי לבצע עבירות כלכליות ובקושי לגלותן".
העונש שגזר כבוב הוא קל בצורה מפליגה ואינו הולם את חומרת העבירות ואת הנזק שגרמו, קובע שטיין. הוא מזכיר, כי
אתי אלון ו
עופר מקסימוב נדונו ל-17 שנות מאסר על גניבת 250 מיליון שקל מהבנק למסחר. ברמלי "הורשע בעבירות כלכליות מן החמורות ביותר שבוצעו במדינתנו. עבירות אלה בוצעו בשיטתיות, בתחכום רב ואחרי תכנון מוקדם. המערער דרס ברגל גסה את האמון שהמשקיעים תלו בו. הוא נהג בכספי המשקיעים כבשלו כדי להביא להתעשרותו על חשבונם" והתייחס בביטול לאישומים נגדו.
שטיין מוסיף: "מעשיו של המערער הסבו נזק עצום לציבור המשקיעים אשר השקיעו את מיטב כספם בחברות שבשליטתו. חלקו הארי של ציבור המשקיעים מורכב מאזרחים ותיקים ופנסיונרים – אנשים אשר חסכו כספים שהרוויחו בעמל רב במשך שנים ארוכות עובר להשקעתם בקרנות קלע. כספים אלו – אשר היוו עבור רבים מהמשקיעים משענת יחידה
לעת זקנה והועדו לסיפוק צרכיהם הבסיסיים כמו בריאות, דיור ורווחה – נעלמו כלא היו. כפי שעלה מהעדויות אשר נשמעו בבית משפט קמא, המערער המיט חורבן על קורבנות עבירותיו ועל משפחותיהם. משפחות אלה נדרשות כעת לכלכל את צעדיהן מחדש כדי לקום על רגליהן ולהתאושש מהמשבר הכלכלי העמוק שפקד אותם".
שטיין גם הגדיל את הקנס שהוטל על ברמלי ל-600,000 שקל או שלוש שנות מאסר. בהתחשב בכך שברמלי הוא למעשה חסר כל, קיים סיכוי של ממש שעונשו יגיע ל-17 שנות מאסר. יצוין, כי ברמלי חשוד בהונאת פונזי נוספת בהיקף של 20 מיליון שקל, שאותה ביצע לטענת המדינה בעיצומם של ההליכים נגדו.
השופט
יוסף אלרון הסכים עם שטיין. השופט
יחיאל כשר סבר בדעת יחיד, כי יש להסתמך על השאלונים ולהרשיע את ברמלי במרמה במקום בגניבה ביחס לחלק מן הקורבנות, ובהתאם לכך - להעמיד את עונשו על 12 שנות מאסר. את המדינה ייצגו עוה"ד רוני זלושינסקי וחנה קורין, ואת ברמלי - עוה"ד צבי קלנג ויעל פטובי.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
