אלמנת בנו ואלמנת נכדו של יהודים זכאיות לעלות ארצה מכוח חוק השבות גם אם אינן יהודיות בעצמן וגם אם בעליהן לא היו יהודים. כך קובע (13.11.23) ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן. בג"ץ אשרר בהרכב מורחב פסק דין שניתן באוגוסט 2021, ואשר מרחיב בצורה זו את יישום חוק השבות.
סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע: "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". השאלה שעמדה להכרעה היא, האם זכותו של בן הזוג מותנית בכך שבנו/נכדו של היהודי עודם בחיים, או שהיא מוענקת גם לאלמנ/ה. בפסק הדין המקורי הרחיבו השופטים
יצחק עמית ו
ענת ברון את תחולת החוק, מול דעתו של השופט
דוד מינץ, ואילו בהרכב המורחב אושררה קביעה זו ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה.
פוגלמן אומר כי לשון החוק מאפשרת את שתי הגישות ולכן יש לבחון את תכליתו; ההיסטוריה החקיקתית תומכת במידת מה בפרשנות המרחיבה. פוגלמן מזכיר את חמש תכליותיו של חוק השבות, כפי שנוסחו בזמנו בידי השופטת
עדנה ארבל:
"הראשונה, עידוד מי שאינו יהודי על-פי ההלכה אך יש לו זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות; השנייה, עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות; השלישית, עשיית צדק על-ידי השוואת הסטאטוס של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה ידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי; הרביעית, איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח 'יהודי' בחוק השבות, כפי שעלה מדיוני הכנסת; החמישית, איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים".
לדברי פוגלמן, תכליות אלו מובילות למסקנה שיש להחיל את חוק השבות גם על בני הזוג של צאצאי יהודים שהלכו לעולמם. בני זוג הם חלק מהתא המשפחתי עליו חל סעיף 4א(א) והם ממשיכים להיות כאלה גם לאחר שהקשר ניתק בשל מוות (להבדיל מניתוק בשל גירושין); שלילת אפשרות העלייה ארצה תנתק את האלמנ/ה מן התא המשפחתי. הפרשנות המרחיבה גם מאפשרת למי שיש לו קרבה לעם היהודי להצטרף אליו ומונעת פיצול במעמד הסטטוטורי של בני המשפחה. עמית, ברון והשופטת דפנה ברק-ארז הסכימו עם פוגלמן.
סולברג: לשון החוק שוללת את ההרחבה
את חוות הדעת העיקרית של המיעוט כתב השופט
נעם סולברג, הסבור שכבר לשונו של סעיף 4א(א) אינה מאפשרת את ההרחבה המבוקשת. זאת, מאחר שבסעיף הקטן הבא נאמר ש"אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו", ומכאן למד סולברג שמדובר בהסדר שלילי המונע את האזרחות לאחר מותו של בן הזוג.
"תכליתם המרכזית של החוק ושל הסעיף – עידוד עליית יהודים ארצה, ומתן פתרון לאלה מהם שנישאו בנישואי תערובת – אינה מתקיימת, ככלל, באלמנתו של זכאי שבות המבקשת לעלות ארצה; גם תכליותיו הנוספות של הסעיף מתמלאות באלמנה במידה פחותה, אם בכלל", מוסיף סולברג, המציין שלא ניתן להעניק משקל זהה לכל חמש התכליות. מינץ והשופטת
יעל וילנר הסכימו עם סולברג.
העתירות המקוריות הוגשו בידי ראיסה מרינצ'בה, טטיאנה שפונט וטטיאנה סלזנובה, אלמנות לבניהם של יהודים, לאחר שבקשותיהן לאזרחות ישראלית נדחו בידי משרד הפנים. המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. את המדינה ייצג עו"ד יצחק ברט, ואת העותרות - עוה"ד ניקול מאור, נעמי קסל ואלכסנדר זרנופולסקי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
