"בסופו של יום הגעתי למסקנה, כי בהצטברות כל הראיות שהובאו בפניי ועל-פי טיעוני הצדדים, גלעד מילא אחר הצו ובאשר לעניינים שנידונו בפניי – כמידת יכולתו, ודוחה את בקשת המדינה לקבוע כי לא קיים את הצו וביזה את בית המשפט". כך קבעה אחר הצהריים (יום ד', 9.6.04) שופטת בית משפט השלום בפתח תקווה, ליה לב-און, בקיימה את הביקורת השיפוטית על מילוי צו מסירת המסמכים בפרשת האי היווני.

משמעות החלטתה של השופטת לב-און, היא גם דחיית בקשת הפרקליטות לנקוט נגד שרון בסנקציות פליליות בגין ביזיון בית המשפט.

הבעיה העיקרית: מסירת הקלטות בהן הקליט את אפל

לגבי הקלטות בהן הוקלט דוד אפל, ושרון טען כי השליך אותן לפח האשפה בחוות השקמים, קבעה השופטת כי אכן גרסתו של שרון נשמעת לא אמינה, אולם הפרקליטות לא הציגה ראיות כלשהן להפריך אותה. "קשה לקבל שזרק את הקלטות לזבל בחווה, כטענה כאמינה, (ולא טען בשום שלב שהושמדו על ידיו), בעיקר בשל האיחור בהעלאתה. אלא שהקושי הראייתי, על-אף האיחור, הוא תוצר קווי ההגנה שננקטו ובעיקר שההגנה בחרה לצמצם את יריעת המחלוקת ולטעון שהיו קלטות אך אינן עוד ונזרקו במועד קודם להוצאת הצו, וגם אם גירסה זו לא נשמעת אמינה, מחוייבת אני לבדוק מה בידי המדינה ואם יכולה היא לשכנע, וברמת ודאות מסויימת שאמנם הקלטות בידיו מאז מועד הצו ועד היום".

השופטת לב-און הביעה בהחלטתה ביקורת מרומזת על גלעד שרון. "ייתכן שהאמת חבויה אי-שם יחד עם החומר המוקלט, ואולי לא. ייתכן שבקלטות ראיות שיוכלו לשמש בידי גלעד כקלף מיקוח או כדי לשמור על 'מאזן אימה' כלשהו ואולי יש בהן חומר מפתיע שיוכל לשמש להגנתו ומעדיף הוא לשומרו ברשותו ולא למוסרו לשום גוף חוקר, ויש לזכור שהמשטרה נמנעה מביצוע חיפוש בביתו, במשרדו וברכוש שלו".

"אפשרויות אלו סבירות בעיניי יותר מהצורך בשמירתן [של הקלטות; נ.ש.] בשל ערכן הכלכלי ותואמות יותר את הנוסח הזהיר שנאמר בבית המשפט העליון, ואת הנוסח הזהיר שנרשם מפיו של עו"ד פטמן בפרוטוקול בית המשפט המחוזי, ואת הנוסח שבחר גלעד לטעון בפניי שזרק אותן ולא שהשמידן בזבל בחווה – ואולי הן עדיין שם מחכות, כי המקום סגור ומסוגר - ואולי ברבות הימים כבמטה קסם יימצאו ויופיעו".

"עם כל תחושת חוסר הנוחות שבגירסה והקושי לתת בה אמון, לא ניתן לומר שאין בה לשכנע שלכאורה לא יכול להמציא את הקלטות. בנסיבות אלו, חזרתי ועיינתי בראיות המדינה שמא בהן יש כדי להפריך הגירסה ולהניח יסוד לטענה שהקלטות לא הושמדו וביום הוצאת הצו היו בידיו או ברשותו או בהחזקתו... בחומר שהוצג לי לא מצאתי שמאן דהוא ראה את הקלטות בהחזקתו וברשותו של גלעד בחווה, ולא במקום אחר".

"בהיעדר ראיות ברמת ההוכחה הנדרשת שמעל למאזן ההסתברות וכאשר המחלוקת היא לעניין הזמן שהקלטות נצפו אצל גלעד, וכשלא שוכנעתי בראיות המדינה שהוצגו לי כי בעת חתימת הצו או בסמוך לו היו ברשותו תמיהות וגירסתו הפתלתלה לא יכולים להועיל למדינה, וגם לעניין זה ולאחר התלבטות רבה מוצאת אני לקבוע כי מילא אחר הצו כמידת יכולתו".

על מי מוטל נטל השכנוע?

אחד מסניגוריו של שרון, פרופ' דוד ליבאי, טען כי גלעד עשה כל שביכולתו בנסיבות העניין, בשל הצו ה"עמום" והנטל עובר לכתפי המדינה להוכיח שלא עמד בצו. נציגת הפרקליטות, עו"ד איטה נחמן, סברה כי יש להרחיב את נטל ההוכחה, כך שנטל השכנוע שעל גלעד כולל גם את חוסר המהימנות שבגרסתו.

"כאשר הנטל עובר אל כתפי צד שאינו המדינה בהליך פלילי, כמו זה שבפנינו", קבעה השופטת לב-און, "עליו לשכנע שפעל להשגת המסמכים והחפצים במידה ראויה ולהביא ראיות במידה 'המכרעת' של עמידה במאזן הסתברויות ולא די בהטלת ספק".

"הורם הנטל האמור, ושוכנע בית המשפט שאין ביכולתו למלא הצו - חוזר הנטל אל כתפי המדינה לשכנע במידה שבין מאזן ההסתברויות לבין המידה שלמעלה מספק סביר, כי גרסתו אינה אמת".

בהחלטתה, למעשה, הכריעה השופטת במחלוקת העיקרית בין הצדדים, וקבעה כי הנטל להוכיח ששרון לא מילא אחר הצו מוטל על הפרקליטות.

הצו הוצא לפני כמעט שנה

כזכור, בחודש יולי שעבר הוציאה השופטת נוגה אוהד צו מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, המצווה על שרון למסור "כל ספרי חברת 'שיקמים חווה חקלאית בע"מ' לתקופה שבין 1999–2002 (כולל); כל חומר אחר הקשור להנהלת חשבונות לתקופה הנ"ל; הסכמים וטיוטות הקשורים למתן ייעוץ והתקשרות עם דוד אפל ו/או אחת מחברותיו בקשר לפרוייקט תיירות הקשור אליו; כל חומר אחר הקשור עם השירותים שניתנו במסגרת הסכמים אלה; כל תיעוד של שיחות או מגעים בין גלעד שרון או מי מטעמו עם דוד אפל או מי שהועסק על-ידו".

מלכתחילה נאמר כי הצו יחול אף ביחס לחפצים המצויים בידי מי מטעמו של גלעד שרון לרבות כל תאגיד שיש לו זיקה אליו. שרון טען, כי זכות השתיקה המוקנית לו כוללת מסירת מסמכים. הטענה הגיע לפתוח של בית המשפט העליון, שנתן לשרון רשות ערעור, וקבע כי "עומד לחשוד, ככל שהדבר נוגע למסמכים, רק חסיון מפני הפללה עצמית מכח סעיף 47 ועל-פי תנאיו. ויש להוסיף: חסיון זה אינו מקנה לחשוד, אשר נצטווה בצו בית משפט להמציא מסמכים, את הזכות להתעלם מן הצו, אף אם יש במסמכים אותם נצטווה להמציא, כדי להפלילו... על החשוד המעוניין לטעון כנגד הצו לפנות אל בית המשפט, על-מנת שזה ישחררו מהחובה להמציא מסמכים, כפי שעשה המשיב בענייננו".

ביהמ"ש יקיים ביקורת שיפוטית

עוד נקבע, כי לבית המשפט סמכות לקיים ביקורת שיפוטית על מילויו של הצו, שמא הוא מטיל מעמסה בלתי סבירה ויש לבטלו או לצמצמו.

בערעור נוסף בנקודה אחרת שהגיש שרון, קבע בית המשפט העליון כי המילים "בהחזקתו או ברשותו" חלות גם על חפצים ומסמכים, "שלמקבל הצו הכח והשליטה המאפשרים לו את המצאתם... חפצים שיש לו נגישות אליהם או שהם בידי אדם מטעמו, ומכל מקום – שעל פי רצונו יוכל להגיע לחזקה בהם". עוד נקבע, כי "נבצר ממנו להשיג ולהמציא מסמך מהמסמכים הנכללים בצווים... בנסיבות ענייננו, הנטל יהיה על המערער לשכנע את בית המשפט בכך".

הפרקליטות מבקשת לנקוט סנקציות בגין ביזיון בית המשפט

נוכח פסיקת בית המשפט העליון, נערך דיון שבו דרשה הפרקליטות מבית המשפט לקיים את הביקורת השיפוטית על קיום הצו, ולקבוע כי גלעד שרון לא מילא את הצו ובכך ביזה את החלטת בית המשפט. בגין הביזיון, דרשה הפרקליטות לגזור עליו עונש מאסר או קנס.

הפרקליטות הצביעה "על אינדיקציות שהצו לא מולא, ואמורים להימצא תוצרי עבודה עם אפל וחברותיו ולא הוצגו. [כך למשל] לא הוצג עותק חתום של ההסכם עם 'צביון', ולא הומצאו קלטות שהיו ברשותו".

פרקליטיו של שרון טענו, כי הוא מילא אחר הצו ככל יכולתו: את המסמכים שהיו ברשותו - מסר, את אלה שאינם בשליטתו - ביקש מצדדים שלישיים למסרם ואינו יכול לעשות מעבר למשלוח המכתבים אליהם, וכי השליך את הקלטות לאשפה לאחר שחתם על ההסכם עם דודי אפל. את הקלטות איני יכול להחזיר ממקום זריקתן, טען שרון.

הפרקליטות טענה, כי תשובתו אינה סבירה, משום שלא העלה אותה בחקירותיו במשטרה או בדיון בבית המשפט העליון. אחד מפרקליטיו של שרון, פרופ' דוד ליבאי, השיב כי גלעד לא טען זאת בזמנו, משום שהמצב המשפטי אז היה שזכות השתיקה חלה גם על דרישה לתת מסמכים, והוא שונה בפסיקת בית המשפט העליון. "כיוון שאז הוא לא הגיב ולא השיב", אמר ליבאי, לא ניתן כעת "לבוא ולומר 'אה, לא השבת אז, לכן היום אנחנו מסיקים מזה מסקנה'".

"הוא לא אמר שמסמך X אינו אצלו, כי הוא לא אמר כלום, ולכן אי אפשר היום לבוא ולומר בסיטואציה כזו, שאם לא אמר כלום אז, הוא היה צריך להגיד... על-פי מה שלא היה צריך להגיד אז לפי הדין. העניין בינתיים השתנה, כי בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון, הובהר לגלעד שזכות השתיקה אינה פוטרת אותו ואז הוא הגיב 'אלה מסמכים שברשותי ואני מוסר, אלה מסמכים שאינם ברשותי'".

כשנשאל לגבי קלטות הווידאו שצילם החוקר דוד ספקטור, השיב שרון: "מעולם לא היו בידי קלטות וידאו. התברר לי מצפייה בטלוויזיה שצולמתי בסתר, ללא ידיעתי וללא הסכמתי, אבל זה חומר שמעולם לא היו לי קלטות וידאו".

כשנשאל מי חתם ומתי נחתם הסכם לא חתום שמסר לפרקליטות, בין חוות השקמים לחברת 'ווין צביון בנייה ופרוייקטים בע"מ', השיב שרון: "אבקש לראות על מה מדובר. אני לא זוכר דבר שחתום עם צביון. אני חתמתי פעם אחת על הסכם אחד. חתימתי נמצאת על ההסכם שמוצג לי... לא ידוע לי אם יש באיזשהו מקום חוזה חתום עם צביון. חתמתי רק על חוזה אחד. כל מה שהיה לי מסרתי ואיפה שהעליתי על דעתי שיכול להיות משהו נוסף".

כשנשאל על-ידי בית המשפט האם יתכן שהחוזה הלא חתום עם 'צביון' בא להחליף את החוזה החתום עם 'ווין', השיב: "אין לי מושג. לא זוכר שחתמתי על דבר כזה. חתמתי פעם אחת במשרד של מר אפל והיו כמה סטים כאלה של העתקים על השולחן וחתמנו על זה".

נזכיר, כי גם בבית משפט השלום בתל אביב מתנהל הליך דומה בחקירת פרשת סיריל קרן, וגם שם עדיין לא פירסמה השופטת דניאלה שריזלי את החלטתה בעניין מילוי הצו על-ידי גלעד שרון.

ב"ש 2058/04 גלעד שרון נ' פרקליטות מחוז המרכז