"סנאט" מותח ביקורת חריפה על מסקנות <br>ועדת דברת: "הופעלו בעולם - ונכשלו"

"אין ספק בכך שוועדת דברת עשתה עבודה יסודית ומקצועית תוך ניסיון לשלב רעיונות ותוכניות השאובים מרפורמות שהונהגו במדינות אחרות, עם חזון וערכים הנובעים מתוך מציאות ישראלית מורכבת וייחודית. יחד עם זאת, הותירה הוועדה שאלות רבות בלתי-פתורות. המלצותיה מתעלמות מהאקלים הכלכלי-חברתי השורר כיום במדינת ישראל. אין בהן מנגנון שיבטיח את המשך המימון הציבורי לחינוך בעידן של הפרטה והתנערות הממשלה מאחריותה החברתית".

כך קובע נייר עמדה של פרויקט "סנאט", הפועל במימון ובחסות קרן פרידריך אברט הגרמנית, ועוסק בהעברת מידע לח"כים ולמקבלי ההחלטות. עם צוות ההיגוי של הפרוייקט נמנים ח"כ גלעד ארדן (ליכוד), ח"כ יצחק הרצוג (עבודה) וח"כ אתי לבני (שינוי). נייר העמדה חובר ע"י ד"ר נילי מארק, מומחית לכלכלת חינוך.

נייר העמדה מציין, כי נושאים רבים לא זכו עדיין לטיפול מלא בהמלצות ועדת דברת. מדובר בעיקר בנושאים העוסקים בהיבטים הכלכליים והמימוניים של מערכת החינוך, בזכויות התעסוקתיות של המורים, במחוייבות של הממשלה למימון החינוך, ובעיקר בהגדרת המנגנונים שיבטיחו את יישום ההמלצות ככתבן וכלשונן, לרבות מנגנוני חקיקה ומנגנונים אחרים.

ד"ר נילי מארק מחברת נייר העמדה טוענת, כי המהלכים האופרטיביים המוצעים בהמלצות ועדת דברת דומים מאד לאלו שכבר הונהגו במקומות אחרים בעולם. רעיונות אלו נועדו, לרוב, לשרת תפיסת עולם ניאו-ליברלית אשר מועצמת על-ידי תהליך הגלובליזציה. חלק מהרפורמות הללו כשלו בעולם, חלקן גרמו להעמקת הפערים בין קבוצות האוכלוסייה השונות וחלקן עודנו שנוי במחלוקת.

לדבריה, סיכויי ההצלחה של רפורמות אלו תלויים, בין השאר, במשטר הכלכלי-חברתי השורר במדינה ובנכונות של המדינה ליטול אחריות על מימון החינוך ואספקתו. לכן, תהא זו טעות לנתק את מבנה הרפורמה המוצעת מן הרקע והתנאים המיוחדים של החברה בישראל. שכן, התפיסה ההגמונית בישראל, כיום, נשענת על אידיאולוגיה כלכלית שעיקרה - האדרת כלכלת השוק וצמצום מעורבות הממשלה לא רק בשווקים, אלא באספקה ובמימון של מוצרים ציבורים.

ד"ר מארק טוענת, כי במידה מסויימת ההמלצות האופרטיביות של ועדת דברת עומדות בניגוד לחזון ההומניסטי-שיוויוני שהציבה הועדה כמצע לפעולתה.

לדברי ד"ר מארק, אין בהמלצות ועדת דברת מכניזם שיבטיח שפיטורים מוצדקים של אחוז מסויים של מורים לא יהפכו לתופעה כללית, בפרט כאשר מוקדי הכוח יעברו אל המנהלים אשר צמחו ברובם בחברה בה פיטורים הם המפתח להתייעלות. אין בהמלצות מכניזם שיבטיח שהממשלה אכן תהיה מוכנה לממן את מערכת החינוך גם בעתיד, ברמה שתאפשר השקעות בתשתית וצמצום פערים חברתיים. בעניין זה, כדאי לשים לב לקיצוץ האדיר בתקציבי המוסדות להשכלה גבוהה.

נילי מארק מוסיפה ואומרת: "ייתכן שאי-אפשר להבטיח את עתידו של המימון הציבורי של חינוך באופן מלא, אבל ראוי לעשות מאמץ להביא בחשבון את הדינמיקה של תהליכי הביזור. יש בהם פוטנציאל רב להתנערות הדרגתית של המדינה ממימון החינוך, תוך כדי חיזוקן של רשויות חזקות ופגיעה ברשויות חלשות, דבר שהוא מנוגד לרצון הועדה. כך למשל, בהמלצות הועלתה הצעה למימון דיפרנציאלי לפי חוסנה הכלכלי של הרשות. זהו רעיון טוב, אבל בעייתי, שכן אין כאן מנגנון שיבטיח יישום הולם.

"האמונה ששינוי ארגוני מבני המלווה בהעצמת סמכותו וכוחו של המנהל הוא שיושיע את מערכת החינוך, מעוררת שאלות, בלשון המעטה. קשה לחשוב על המנהלים כעל סוכני השינוי המהותי, שכל כך הרבה מוטל על כתפיהם. הלוא גם הם צמחו בחברה כוחנית, בעלת תשתית תרבותית דלה למדי ועם חשיפה מעטה לתרבות העולם", קובעת מארק בביקורתה.

ד"ר מארק מתייחסת לכך שבהמלצות הועדה אין כמעט התייחסות לשאלת התכנים הנלמדים, למעט התייחסות לתוכנית ליבה ולצמצום מספר המקצועות הנלמדים בעת ובעונה אחת. לדבריה, זוהי שאלה חשובה מאד שטרם ניתן לה מענה בהמלצות.