העליון דוחה תביעת ענק נגד יעקב לוקסנבורג ויולי עופר

תביעה ב-110 מיליון שקל על-רקע עסקה משנת 2009, בה היו מעורבים בין היתר יעקב לוקסנבורג ויולי עופר המנוח, תידחה על הסף בשל התיישנות. כך קובע סופית (14.10.24) ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, אשר אימץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט מגן אלטוביה).

בעסקה זו היו מעורבות חברת אינוונטק סנטראל מלונות (שהייתה בשליטתו של לוקסנבורג) וחברת Central European Estates (CEE) שבשליטת עופר, רעייתו רות עופר ונמרוד רינות, ואשר הייתה בעלת מלון מרידיאן בבודפשט ונכסי מקרקעין נוספים. במסגרת העסקה רכשה אינוונטק את חברת-הבת CEE Hotel Holdings ב-117 מיליון שקל, בעוד CEE רכשה את איוונטנק ב-127 מיליון שקל. בשנת 2010 פרסמה אינוונטק תשקיף והנפיקה אג"ח; חברת רזניק-פז-נבו הייתה הנאמן למחזיקי האג"ח, כמו גם לאלו שהנפיקה CEE שלוש שנים לפני כן.

בשנת 2014 קרסה אינוונטק ועו"ד צבי פיגל מונה למפרק ולאחר מכן לנאמן שלה. בשנת 2019 הוא הגיש את התביעה נגד המעורבים בעסקה, ובראשם נושאי משרה בשתי החברות (כולל לוקסנבורג ועופר ומשרד רואי החשבון זיו-האפט). פיגל טען, כי מדובר היה בעסקה סיבובית, בה אינוונטק העבירה את נכסיה - בעיקר קופת המזומנים שלה - לידי לוקסנבורג תמורת נכסים רעילים במזרח אירופה שאותם לא יכלה לפתח.

התביעה הוגשה עשר שנים לאחר העסקה ותשע שנים לאחר שפרטיה פורסמו במלואם בתשקיף אינוונטק. פיגל ביקש להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הוא טען, כי העובדות הגיעו לידיעתו רק לאחר מינויו ב-2014 ולכן התביעה טרם התיישנה.

כאמור, אלטוביה קיבל את טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה ועמית דחה את ערעורו של פיגל. תחילה קובע עמית, כי הנתבעים העלו כנדרש את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה - לאחר הגשת התביעה. הם לא היו צריכים לעשות זאת כבר כאשר פיגל חקר אותם, כפי שטען הלה; זוהי "טענה משוללת היגיון וטוב היה אלמלא נטענה", שכן הנאמן אינו בית משפט. עוד נדחתה הטענה לפיה היה עליהם להעלות טענת התישנות פיגל ביקש מבית המשפט (בהליך חדלות הפרעון) אישור להגיש את התביעה.

עוד קובע עמית, כי אלטוביה צדק כאשר בירר את טענת ההתיישנות מיד בתחילת ההליך ועל בסיס האמור בכתב התביעה. הוא שב על אמירתו בעבר, לפיה "מקום שבו הכרעה בטענת התיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית". אלטוביה גם צדק כאשר הכריע כבר בשלב זה בשאלה האם הנאמן לאג"ח היה "גורם רלוונטי" שידע או אמור היה לדעת את עילות התביעה (נושא הנדון בהרחבה בהמשך פסק הדין).