מהפכה בפרקליטות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, יזמן בימים הקרובים דיון בהשתתפות ראש השב"כ, הפרקליט הצבאי הראשי, נציגי משטרת ישראל ובכירים במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה, כדי לגבש מדיניות חדשה בכל הנוגע להעמדה לדין פלילי בגין הסתה לאלימות וקריאה לסרבנות, על-רקע התהליך המדיני.

בדיון ייבחן ההיבט הפלילי של התבטאויות מסויימות שנשמעו לאחרונה מצד גורמים שונים, וייעשה ניסיון לגבש מדיניות כללית באשר לאכיפה הפלילית בהקשר זה, על-רקע התקופה בה אנו מצויים, תוך נתינת הדעת לכך שבנושאים אלה, ובעיקר כשהמדובר בעבירות "ביטוי שפתיים", המשפט הפלילי אינו חזות הכל [עוד על-כך, ראו בהמשך].

היועץ מזוז אמר, כי ללא קשר לשאלת קיומו או היעדרו של היבט פלילי בהתבטאויות כאלה ואחרות, שומה על רבנים ומנהיגי ציבור - על גווניו השונים, לנקוט משנה זהירות ולרסן התבטאויות שעלולות להיות מובנות שלא כהלכה, או לחדד שלא לצורך מחלוקות ושסעים בתקופה רגישה זו.

"מדינת ישראל הפכה להיות מדינה טוטאליטרית". כך אומרים הערב בוועד רבני יש"ע, בעקבות החלטת היועץ לקיים את הדיון בנושא מדיניות ההעמדה לדין בעבירות ההסתה וההמרדה.

"האוליגרכיה התקשורתית והמשפטית חברו יחדיו, וניתן לראות זאת, בין היתר, בכך שמזוז נוהג איפה ואיפה בעבודתו. מצד אחד הוא מבין את הסרבנים משמאל, ומהצד השני מטפל ביד קשה ובסתימת פיות רבנים, על-רקע תוכנית ההינתקות", נאמר בהודעה שפרסם הוועד.

פרשנות משפטית


מזוז מבקש לחזור לימים שלפני רצח רבין

דומה כי מזוז מבקש לחזור למצב שהיה לפני רצח רבין בשנת 95', אז נקטה הפרקליטות במדינות מרוסנת של הגשת כתבי אישום בשל התבטאויות. נזכיר, כי בשנת 93' הוגשו ליועץ דאז, מיכאל בן-יאיר, מספר תלונות נגד הרב הראשי לשעבר, שלמה גורן ז"ל. גורן חיווה דעתו בשאלה, האם חייל אשר מקבל ממפקדו פקודה לפנות ישוב בשטחים, צריך לציית או לסרב לפקודה. הרב גורן השיב, כי החייל חייב שלא לציית לפקודה זו. "מצווה לפי התורה לסרב למלא פקודה כזו מפני שמצוות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

הרב גורן הוסיף, כי "אצלי קיימת בעיה - לקיים את הפקודה ולהפר את תורת ישראל או לקיים את תורת ישראל ולהפר את הפקודה. אז אני כבר פסקתי שתורת ישראל קודמת לפקודה". כן ציין הרב גורן כי "אני פוסק לא כפקודה צבאית, אני פוסק לפי התורה. לפי התורה הם חייבים להפר את הפקודה". הוא הבהיר, כי "יש לסרב בכל מקרה פקודת פינוי - אך בלי להתעמת עם חיילי צה"ל או עם שוטרים".

נשמע מוכר? בהחלט. התבטאויות דומות לאלה נשמעו גם באחרונה מפי רבנים וגורמים שונים. ואולם, שימו לב. היועמ"ש, פרקליטת המדינה והמשטרה, המליצו אז פה-אחד שלא לפתוח בחקירה כלל נגד הרב גורן. נזכיר, כי הימים אז היו ימי הסכמי אוסלו, בהם החברה היתה שסועה ומקוטבת, ממש כמו בימינו אנו.

היועץ דאז בן-יאיר נימק את החלטתו בכך שאמנם, לכאורה יש בדבריו של הרב גורן משום "הסתה לאי ציות" ו"המרדה", והם חמורים וראויים לגינוי. עם זאת, אין עניין לציבור בפתיחת חקירה בעניין זה.

נימוקיו של היועץ היו, שקיים חשש עמוק מהיווצרות קרע בין חלקי אוכלוסיה שונים, ולכן בימים רגישים עדיפה מדיניות של "הבלגה". עוד טען, כי העמדה לדין עשויה להחריף את המתחים השוררים בין פלגים שונים ולהוסיף סלע מחלוקת על המחלוקות הרבות המפלגות כיום את העם. להיפך, קבע היועץ, "ישנו אינטרס ציבורי המצדיק את אי-העמדתו של הרב גורן לדין וזאת בגין הצורך לפעול למיתון האוירה הציבורית ולמניעת החרפתה".

עוד נימק היועץ, שדבריו של הרב גורן התייחסו לשאלה עתידית ותיאורתית, משום הממשלה טרם החליטה אז לפנות ישוב כלשהו. בנוסף לכך, קיים חשש ממשי שהעמדתו של הרב גורן לדין, בגין פסיקה הלכתית שפסק, עלולה להביא לנזקים חברתיים ניכרים, לקיטוב בין דתיים לחילוניים ואף בין דתיים לדתיים, וליצירת קרע שאחריתו מי ישורנו. הנימוק האחרון היה, שמדיניותה הכללית של התביעה הינה כי יש להמעיט ככל האפשר בהעמדת אדם לדין בגין התבטאויות שהתבטא.

בג"צ דחה עתירה שהוגשה נגד החלטת היועץ, וקבע כי היא מצויה ב"מתחם הסבירות" של שיקול דעתו (בג"צ 588/94 שלנגר נ' היועמ"ש). גישה זו התהפכה לחלוטין לאחר רצח רבין, כפי שיבואר בהמשך.

השינוי הגדול, בשנת 95': העמדה לדין סיטונית

סקירת המצב המשפטי בנושא חופש הביטוי במדינות שונות, מעלה תמונה ברורה, לפיה היקף ההגנה על התבטאויות פוליטיות והמבחן ההסתברותי שאומץ בכל שיטת משפט ("סכנה ברורה ומיידית" להסתה או לגזענות, "ודאות קרובה" וכו') הושפע מהאווירה באותה חברה.

אם באירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה פחד רב ממתן חופש-יתר בשל הפלד משואה שנייה וממלחמת עולם נוספת, הרי שבארה"ב היתה ריאקציה נגדית לאחר תקופת "ציד המכשפות" והמקארתיזם, וכיום יש שם ליברליזם גדול מאוד.

גם בישראל, מדינה צעירה למדיי, ניתן להבחין בבירור בהשפעות סביבתיות. סעיפים 133-136 לחוק העונשין, העוסקים בפרסומי המרדה למשל, היו לאות מתה בספר החוקים עד לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בשנת 95'. מדובר בסעיפים שהם "ירושה מנדטורית" ושניתן היה להעמיד בקלות אנשים לדין מכוחם, אולם למרות זאת הפרקליטות נקטה במדיניות מרוסנת ולא העמידה לדין אפילו אדם אחד.

הסיבה לכך היתה שלפני רצח רבין היתה גישה ליברלית חזקה מאוד בישראל באשר לחופש הביטוי הפוליטי (ראו בג"צ 588/94 שלנגר נ' היועמ"ש), והמגמה היתה שלא לצנזר אפילו התבטאויות חריפות, כמו אלה שנשמעו בימי מלחמת לבנון - "בוגד" ו-"רוצח" כלפי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ושר הביטחון דאז, אריאל שרון.

לאחר רצח רבין התהפכה המגמה 180 מעלות, והפרקליטות נכנסה להיסטריה תוך העמדה סיטונית לדין של אנשי ימין, תוך אימוץ מבחן מחמיר פחות של "אפשרות סבירה" למימוש הביטויים. בנוסף לכך, היועץ המשפטי לממשלה דאז הזהיר את העיתונים שלא לפרסם דברי הסתה והמרדה של אנשים פוליטיים, והוא אכן הגיש כתבי אישום נגד כמה כלי תקשורת, אולם המקרים שזכו להד היו רק ענייניהם של המתבטאים ולא של המפרסמים, וראו פסקי הדין בעניין הרב עידו אלבה ומאמר הלכתי בדבר איסור הריגת גוי (ע"פ 2831/95), טטיאנה סוסקין וכרוז החזיר (ע"פ 697/98) ובנימין זאב כהנא עם כרוזים שקראו לממשלה להפציץ את אום אל-פאחם (דנ"פ 1789/98).

מעבר לחוק העונשין, קיים דבר חקיקה מנדטורי נוסף - סעיף 4 לפקודה למניעת טרור, האוסר פרסום דברי שבח ואהדה למעשי אלימות (וראו בעניין זה ע"פ 4147/95 ג'בארין).

ההבדל העיקרי בין הפקודה ובין חוק העונשין הוא, שבסעיפי החוק נוספה רשת מגן בפני העמדה לדין: נדרש אישור של היועץ המשפטי לממשלה וכן יש צורך שהגשת כתב האישום תתבצע בתוך 6 חודשים מיום ההתבטאות. הדבר בא לאזן את ריבוי העבירות בחוק ואת ההגדרה הרחבה לביטוי האסור. אולם ככלל, כאמור, העבירות הללו אינן נאכפות.

מחלוקת גם באקדמיה

מדיניות התביעה בכל הנוגע לעבירות המרדה, הסתה וגזענות, היתה תמיד מוקד למחלוקת הן בבית המשפט העליון והן באקדמיה. מספיק לראות את חילוקי הדעות בין השופטים בעניינו של בנימין זאב כהנא, שכבר לא ידע בעצמו אם הוא מזוכה או מורשע, שכן כל ערכאה הפכה את ההחלטה של קודמתה.

נגד ה"רוח החדשה" בפרקליטות שהכניס היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן-יאיר, אותה הוציאו לפועל פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, והמחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, ובעיקר עו"ד טליה ששון שהופקדה על תחום זה מטעם הפרקליטות, יצאו אנשי אקדמיה רבים, אפילו בשמאל.

הגישה הרווחת היא, שיש להסדיר את חופש הביטוי הפוליטי בחוק, וגם לאחר רצח רבין יש לדבוק בהגנה רחבה לחופש זה, שכן בחברה מקוטבת קשה מאוד לגדור את הגבולות ויש חשש שהגבלת ביטוי פוליטי תתפרש כנקיטת עמדה במחלוקת הפוליטית.

המתנגדים מדברים על-כך שיש חשש ל"משפטיזציה" של החברה. הם לא בטוחים שבית המשפט הוא הגורם הנכון להסדרת הביטוי הפוליטי. חלקם מציעים לחנך לפלורליזם ולהשמעת דעות, מה גם שלעיתים בית המשפט מזכה את הנאשם מבחינה טכנית ולא מהותית, אך בציבור הדבר נתפס כ"הכשרה" של הביטוי והפיכתו ללגיטימי.