בית המשפט העליון קיבל ערעור שהגיש איש העסקים דוד אפל בפרשת בראון, כנגד רשות השידור, העיתונאית איילה חסון, מנהל חטיבת החדשות בטלווזיה רפיק חלבי, וכנגד מנהל רשות השידור בתקופה הרלוונטית, מרדכי קירשנבאום.
פסק הדין ניתן על-ידי השופטת דורית בייניש, בהסכמת השופטים טובה שטרסברג-כהן ואדמונד לוי. אפל יוצג בהליך זה על-ידי עו"ד יהודה רסלר; הנתבעים/המשיבים כאן יוצגו על-ידי עו"ד מיבי מוזר.
אפל ערער לבית המשפט העליון, לאחר שתביעת לשון הרע שהגיש כנגד הנתבעים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדחתה על הסף. בתביעה שהגיש ביום 3.2.1997 טען אפל, כי הפרסום שנעשה בזמנו בטלוויזיה בפרשת בראון על-ידי הכתבת איילה חסון - ככל שהוא מתייחס אליו, ייחס לו מעשים בלתי כשרים, תוך ניסיון להשפיע על מינויו של עו"ד רוני בראון לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, שלא כדין, כדי שזה ייטיב עם דרעי. הפרסום, טען, בשקר יסודו.
כזכור, בעקבות פרסום הכתבה פתחה המשטרה בחקירה, ולאחר בדיקת תיק החקירה על-ידי הפרקליטות נקבע כי לא נמצאו ראיות להגשת כתב אישום כנגד דוד אפל.
בכתב התביעה טען אפל, כי בכתבה יוחסה לו דברים אותם לא אמר מעולם. אומנם נכון, אמר, הוא חבר של אריה דרעי ונפגש עימו לעיתים תכופות. ואולם, הדברים שיוחסו לו אינם נכונים ובשקר יסודם. הדברים מהווים לשון הרע נגדו, שכן יש בהם כדי להשפילו ולעשותו מטרה לשינאה בציבור בכלל ובין מכריו בפרט.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי אין בדברים האמורים משום לשון הרע נגד אפל. לחילופין, טענו - הפרסום עומד בהגנות המנויות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. טענתם התקבלה על-ידי השופט אזר, ומכאן הערעור.
השופט אזר העיר, בהערת אגב, כי אפל הינו איש ציבור בהיותו עסקן פוליטי. לכן איפשר לנתבעים לחסות בצל ההגנות שבחוק. כמו כן קבע השופט אזר, כי אף בהתעלם מעמדה זו, הפירוש הרגיל של הכתבה בעיני הצופה או השומע הסביר לא יצר פגיעה בשמו של אפל, ועל-כן אין בהם משום לשון הרע.
בערעור טען בא כוחו של אפל, עו"ד יהודה רסלר, כי מן הכתבה התקבל הרושם שהוא יזם קנוניה להשתלט על מנגנון התביעה בישראל, והציע לדרעי למנות את עו"ד בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה בכדי שזה יהא עושה דברם שלו ושל דרעי ("הוא יהיה שלנו"), וכדי שישיג עבור דרעי עיסקת טיעון שאין עימה קלון. חסון ייחסה לאפל "יועץ תמורת הסכם". מנגד, טענו הנתבעים - המשיבים כאן, כי אין בכתבה כדי לייחס לאפל מעורבות כאמור. לגישתם, המשמעות הסבירה של הביטוי "הוא יהיה שלנו", המופיע בכתבה, הוא כי אפל, כעסקן פוליטי, היה מעוניין במינוי יועץ משפטי לממשלה שיהיה מקורב לעמדותיו הפוליטיות. לשיטתם, אין בדברים אלה משום לשון הרע כנגד אפל.
בפסק הדין כותבת השופטת בייניש, כי חלק מסויים בכתבה ששידרה חסון אומנם אינו יכול להחשב כלשון הרע אצל האדם הסביר והרגיל. יחד עם זאת, משאר חלקי הכתבה ובהקשרם של הדברים, "מתחייבת המסקנה כי יש בקטע הכתבה המתייחס מפורשות למערער משום לשון הרע כהגדרתה בחוק".
בית המשפט מתייחס לדברים שיוחסו לאפל, כאילו אמר לדרעי: "יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם... מדובר בעורך הדין רוני בראון, והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: 1. הוא יהיה שלנו. 2. הוא עסקן ליכוד. 3. הוא היה מאמנו של צחי הנגבי". בהמשך נאמר, כי אפל ודרעי סיכמו לעצמם כי "שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי". בית המשפט פסק, כי הדברים אכן מהווים לשון הרע לכאורה, וקבע:
"כידוע, היועץ המשפטי לממשלה מהווה את אחת המשרות החשובות במבנה השלטון שלנו. בין היתר, הוא העומד בראש התביעה הכללית ואמור להבטיח כי הכל יהיו שווים בפני החוק. עליו להיות חסין בפני לחצים בלתי כשרים, ולפעול ללא משוא פנים. על כן, פרסום המייחס לאדם כוונה להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה בצפייה כי עקב כך יזכה מקורבו להקלות בניהול ההליכים הפליליים נגדו, הוא פרסום שיש בו כדי להטיל באותו אדם פסול ציבורי ומוסרי כבד. עקב כך, מתבקשת המסקנה כי הקטע בגינו תבע המערער הינו על פניו לשון הרע כהגדרתם בסעיפים 1(1) ו-(2) לחוק".
בעניין אותה אימרת אגב של השופט אזר, כאילו אפל הינו איש ציבור, ולכן חוסה הפרסום בצל ההגנה של "עניין לציבור", קובע עתה פסק הדין, כי חוק איסור לשון הרע מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, בלא קשר לזהות הנפגע או לנשוא הפרסום. על-כן אין לקבל את הצימצום שעשה בית המשפט קמא בהגדירו את מהותו של לשון הרע. "פגיעה בשמו הטוב של אדם, על-פי המשמעות הסבירה של הפרסום, תיחשב לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, גם כאשר מדובר בדמות ציבורית... בכל מקרה, הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הינה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעיתים כדי להתיר לשון הרע.". ואולם, את האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכרוכים בדיני לשון הרע, בחר המחוקק לעשות במסגרת ההיתרים, ההגנות וההקלות.
בסופו של פסק הדין כתב השופטת בייניש:
"סיכומים של דברים: נראה כי דין הערעור להתקבל לעניין אופיו של הפרסום והתיר יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה בשאלת האחריות בגין לשוןה רע. המשיבים ישאו בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
