ביהמ"ש העליון בארה"ב: שופט פדרלי אינו יכול להכריע לגבי המדינה כולה

בית המשפט העליון של ארה"ב קובע (27.6.25), כי שופטים פדרליים אינם יכולים להוציא צווים רוחביים החלים בכל ארה"ב, אלא רק על המקרה הספציפי הנדון בפניהם. ההחלטה התקבלה בנוגע ליישום הצו של הנשיא דונלד טראמפ, ולפיו ילדיהם של מסתננים לא יקבלו אוטומטית אזרחות אמריקנית. בכך הוא מפסיק את מה שמכונה "זכות השיפוט האוניברסלית", עם השפעות מרחיקות לכת על הפסיקה האמריקנית.

הרוב הדגיש, כי אינו נכנס לגוף הצו של טראמפ, כך שכל מי שאזרחותו תישלל או תימנע ממנו – יוכל לעתור לבית המשפט הפדרלי במחוז מגוריו. בסופו של דבר הסוגיה העקרונית תגיע לפתחו של בית המשפט העליון, אך רק לאחר פסקי דין בבתי המשפט הפדרליים המחוזיים ובבתי המשפט הפדרליים לערעורים. הכרעת בית המשפט העליון תיכנס לתוקפה בעוד חודש, כך שבזמן זה גם ניתן יהיה להגיש תביעות ייצוגיות נגד הצו – אפשרות חילופית לקבל פסיקה נרחבת יותר נגדו.

פסק הדין ניתן ברוב של ששת השופטים השמרנים מול שלוש השופטות הליברליות. את דעת הרוב כתבה השופטת איימי קוני-בארט, בהסכמת הנשיא ג'ון רוברטס והשופטים קלרנס תומס, סמואל אליטו, ניל גורסץ' וברט קוואנו. דעת המיעוט היא של השופטים סוניה סוטומאיור, אלנה קגן וקטנגי ג'קסון-בראון.

קוני-בארט אומרת: "יש הטוענים שזכות השיפוט האוניברסלית מעניקה לרשות השופטת כלי רב-עוצמה לאזן את הרשות המבצעת. אבל לבתי משפט פדרליים אין זכות פיקוח רוחבית על הרשות המבצעת; הם פותרים תיקים ומחלוקות על-פי הסמכות שהעניק להם הקונגרס. כאשר בית משפט מגיע למסקנה שהרשות המבצעת פעלה בצורה בלתי חוקית, התשובה איננה בכך שגם הוא יחרוג מסמכותו".

רשמית, הממשל לא ביקש להכריע לגבי זכות האזרחות, אלא למנוע משופטים פדרליים בערכאות הנמוכות יותר לבלום את צעדיו בתחום - מה שיאפשר לו לשלול את האזרחות ממיליוני אמריקנים במשך שנים, עד להכרעה לגופם של דברים בבית המשפט העליון.

סוגיית האזרחות מכונה באנגלית "birthright citizenship", והרוב המכריע של משפטנים סבורים, שהתיקון ה-14 לחוקה ברור לחלוטין: כל מי שנולד בארה"ב הוא אוטומטית אזרח אמריקני, גם אם הוריו נכנסו אליה בצורה בלתי חוקית. טראמפ חתם על צו נשיאותי לפיו אין להעניק זכות זו למי שהוריו היגרו בצורה בלתי חוקית.

בתי משפט פדרליים ברחבי ארה"ב מיהרו להקפיא את יישום הצו, כאשר אחד מהם כינה אותו "בלתי חוקתי בעליל". בית המשפט העליון הסכים לשמוע בדחיפות את ערעור הממשל, תוך דילוג על בתי המשפט הפדרליים לערעורים. הממשל טען, כי התיקון - שאושר לאחר מלחמת האזרחים באמצע המאה ה-19 - נועד להעניק אזרחות לצאצאי עבדים, שכידוע הגיעו לארה"ב בכפייה. משפטנים שמרנים טענו עוד, כי זכות זו אינה מוקנית לילדי מסתננים, שכן הוריהם אינם מצויים בצורה מלאה תחת תחום השיפוט האמריקני.

משפטנים ליברלים השיבו, כי המשמעות תהיה שגם לא ניתן להעמיד מסתננים לדין בארה"ב - תוצאה שוודאי אינה מקובלת. אחרים אומרים, כי הזכות לאזרחות מלידה היא אחד מיסודותיה של האזרחות האמריקנית, ובלעדיה - ניתן יהיה לפקפק באזרחותו של כל אחד.

הסוגיה הרוחבית היא, האם שופט פדרלי אחד, בכל מקום בארה"ב, יכול לקבל החלטות החלות על ארה"ב כולה. השאלה נובעת מכך, שבמצב הנוכחי - כל שופט פדרלי הוא בפועל בעל סמכות כלל-ארצית, ולא רק על העיר או אפילו על המדינה בהן הוא מכהן.

במצב זה, עותרים יכולים לבחור את בית המשפט ואפילו את השופט הנוח להם, מתוך הנחה שכך יגדלו סיכוייהם לקבל את ההחלטה הרצויה להם - בין אם מדובר בצו ביניים ובין אם מדובר בפסק דין. זאת, בהתבסס על התפיסה לפיה שופט אשר מונה בידי נשיא רפובליקני יהיה שמרן, ובידי נשיא דמוקרט - ליברל. נשיאים משתי המפלגות מתחו ביקורת על מצב זה, בעוד משפטנים ליברלים טענו שהנשיאים הביאו זאת על עצמם בשל הרחבת יתר של סמכותם.