המשבר הפוליטי בצרפת מחמיר וגוברת התמיכה בפירוק השיטה כולה

הישגו היחיד של סבסטיאן לקורנו כראש ממשלת צרפת היה לקבוע שיא לכהונה הקצרה ביותר: 28 יום. הוא התפטר (6.10.25) כאשר היה ברור שממשלתו לא תקבל את אמון האסיפה הלאומית, וסימל את התעקשותו של הנשיא עמנואל מקרון לדבוק ללא תכלית במעגל הפנימי הימני-מרכזי שלו, מנתח ניו-יורק טיימס.

הפרלמנט מפוצל בין הימין הקיצוני של מרין לה-פן, השמאל והשמאל הקיצוני של ז'אן-לוק מלנשון והמרכז בעל הנאמנות המתפוגגת למקרון. התוצאה היא חמש ממשלות ב-21 חודשים ותוהו ובוהו. הרכב ממשלתו של לקורנו היה שחזור שלומיאלי של העבר. הוא כלל את ברונו לה-מייר, מי שכשר האוצר נשא באחריות להמראת החוב הלאומי ל-4 טריליון דולר. הממשלה מתה אחרי 836 דקות.

"אנחנו רוקדים על חורבות המוסדות שלנו", אומר הפרשן המוביל אלן דוהאמל. "אם מקרון יתפטר, זהו סופה של הרפובליקה החמישית". מעטים מאוד צופים שמקרון יתפטר, הוא אינו חייב לעשות זאת, אבל כל שנותר לו הוא לבחור בין אפשרויות גרועות ומתמעטות. המצב הנוכחי מזכיר את גסיסתה של הרפובליקה הרביעית, כאשר חוסר יציבות כרוני בפרלמנט הביא ב-1958 את שרל דה-גול לעצב חוקה בה רוב הכוח מצוי בידי הנשיא.

סמכויות אלו עדיין בידי מקרון, אך הוא נדחק לפינה. ביכולתו לפזר את האסיפה הלאומית, מה שצפוי להזניק את כוחה של לה-פן. הוא יכול לעשות את מה שסירב לעשות עד כה ולנסות להקים קואליציה של השמאל-מרכז. או להמשיך באותו מסלול ולצפות לנס.

הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני מסכימים על מעט מאוד מעבר לצורך ביותר מאשר שינוי קוסמטי בצרפת ומעבר לעוינותם הקיצונית כלפי מקרון, שתפקידו המרכזי בבמה העולמית עומד בניגוד לקריסת מעמדו מבית. צרפת דומה יותר ויותר לארה"ב של 2016, כאשר רבים חיפשו שינוי ומצאו אותו בדמותו של דונלד טראמפ – מזהיר הטיימס. הפופולריות של מקרון מצויה בשפל לאחר שמונה שנות כהונה וכשנה וחצי לפני סיומה, השמאל לוחץ עליו להתפטר והימין – ללכת לבחירות לפרלמנט.

למפלגת המצעד הלאומי של לה-פן יש כיום 138 מבין 577 חברי האסיפה הלאומית; יהיה עליה להכפיל את כוחה כדי להגיע לרוב מוחלט – לא סביר, אך לא בלתי אפשרי. גם בלי רוב שכזה, היא תוכל לשלב ידיים עם השמאל הקיצוני ולבטל את החוק משנת 2023 שהעלה את גיל הפרישה מ-62 ל-64. עם זאת, המשך המבוי הסתום גם לאחר בחירות הוא אפשרות סבירה כמו כל תוצאה אחרת, וביטול החוק יהיה בבחינת טירוף בהינתן הזינוק בגרעון התקציבי.

לקורנו טען עם התפטרותו, כי "המפלגות ממשיכות לאמץ עמדות כאילו יש להן רוב מוחלט באסיפה הלאומית" וגינה את העדרה של כל נכונות לפשרה. אבל האחריות על המצב הנוכחי מוטלת כולה על מקרון, טוען הטיימס. בעיה בסיסית היא, שבמשך עשרות שנים תפקדה הרפובליקה עם רוב פרלמנטרי ברור שתמך בנשיא (כמו בקדנציה הראשונה של מקרון) או עם רוב ברור נגדו (כמו בימי ז'אק שיראק); היא אינה מתפקדת היטב כאשר האסיפה הלאומית מפולגת.

במובן הזה, המשבר הנוכחי אינו פוליטי במהותו אלא חוקתי. לא ברור כיצד ייפתר. לקורנו אמר ש"צריך תמיד לשים את טובת המדינה לפני המפלגה", אך נראה שיותר ויותר צרפתים סבורים שטובת המדינה מחייבת תחילה לפוצץ את המערכת.