דוח האוצר: 58 אלף ימי עבודה אבודים ב-2024 בגלל שביתות

עיצומי המורים בחטיבות העליונות - מהשדה לבית המשפט

כדי להבין עד כמה המנגנון עדין, הדוח מתמקד במקרה של עובדי ההוראה בחטיבות העליונות. בשנים 2024-2022 נקט ארגון המורים שורת עיצומים רחבה: ביטול פעילויות חוץ־לימודיות אחרי השעה 15:30, ביטול טיולים שנתיים ומסיבות סיום, ואי־דיווח על ציונים. כל זה בזמן שמתנהל משא-ומתן להסכם שכר חדש, שנחתם לבסוף בספטמבר 2024.

במשרד האוצר ניסו להחיל את עקרון השכר הראוי ולחשב כמה מתוך שכרו של כל מורה אמור להיגרע בגין הפעולות שלא בוצעו. אלא שהעיצומים נגעו למשימות חינוכיות שקשה מאוד לכמתן בזמן מדויק: חניכה אישית, פעילות חברתית, הערכת תלמידים, אירועי סיום. שכר המורים - כמו רוב עובדי המגזר הציבורי - אינו נבנה כאוסף של משימות עם תג מחיר פרטני, אלא כתשלום כולל.

ארגון המורים פנה לבית הדין הארצי לעבודה וטען כי אי-אפשר ליישם שכר ראוי במקרה כזה. בית הדין קיבל את עמדת הארגון: מאחר שלא הוצגה מתודולוגיה מדויקת לכימות היקף המשימות שהושבתו, קבע בית הדין כי יש לשלם לעובדי ההוראה את מלוא שכרם ההסכמי, כאילו לא נקטו עיצומים כלל.

המדינה לבג"ץ: פסק הדין "שומט את הקרקע" מתחת למשפט העבודה הקיבוצי

המדינה לא קיבלה את ההכרעה והגישה בספטמבר 2025 עתירה לבית המשפט העליון, בבקשה לבטל את פסק הדין. בעתירה נטען כי ההחלטה סותרת הלכות קודמות, מרוקנת מתוכן את כלי השכר הראוי ומפרה את האיזון בין עובדים למעסיק במערכת יחסי העבודה הקיבוציים.

לטענת האוצר, אם עובד יכול לנקוט עיצומים רחבים - להשבית חלק מרכזי מעבודתו - ועדיין לקבל שכר מלא, אזי כל מנגנון איזון נעלם: מצד אחד העובדים מפעילים לחץ משמעותי, מצד שני אין סנקציה כלכלית שתמתן את העיצומים. הדוח מזהיר כי פסק הדין יוצר "תמריץ חיובי לנקיטה בעיצומים" לא רק במערכת החינוך אלא בכל המגזר הציבורי, במיוחד בתחומים שבהם אופי העבודה מורכב ואינו ניתן למדידה פשוטה. כבר עכשיו, כך נטען, יש ארגוני סגל זוטר באקדמיה שנוקטים צעדים דומים בהשראת עיצומי המורים.

מנקודת מבט ביקורתית, יש כאן דילמה אמיתית: מצד אחד, קשה לדרוש מעובד להסכים לקיצוץ בשכר כאשר קשה להסביר לו כיצד בדיוק חושב החלק שנגרע. מצד שני, ביטול מעשי של שכר ראוי הופך את השביתה החלקית לכלי כמעט חסר סיכון עבור העובדים - ויקשה מאוד על המדינה לנהל שירות ציבורי רציף.

המוסד ליחסי עבודה - ניסיון לייצר מסלול עוקף שביתה

הדוח מציג מהלך נוסף שנועד לצמצם הסלמה לסכסוכים: הקמת "המוסד ליחסי עבודה" בתחילת 2025, יוזמה משותפת של משרד האוצר והסתדרות העובדים הכללית. המוסד אמור לשלב מנגנוני גישור, בירור עובדות ומחקרים מקצועיים, מתוך מטרה ליישב סכסוכים בדרכי שלום ולחזק את השיח בין המדינה לארגוני העובדים עוד לפני שהמחלוקת מתרגמת לשביתה.

לטעמי, זוהי נקודת האור המשמעותית בדוח: אם המוסד החדש יפעל באמת כמסגרת מקצועית ניטרלית, הוא יכול להחליף חלק מה"סכסוכי מדף" בשולחן משא-ומתן ממוקד. אבל אם יהפוך לזירת גניבה של זמן או לפלטפורמה הצהרתית בלבד, הוא רק יוסיף עוד שכבת ביורוקרטיה על מערכת שכבר כורעת תחת נטל הוועדות וההליכים.

אחריות המשרדים - לא רק של ארגוני העובדים

הדוח מזכיר כי החלטת ממשלה 219 מחייבת את המשרדים להעביר לאגף השכר נתונים מלאים על שביתות ועיצומים. מי שלא יעשה זאת, עשוי למצוא עצמו חשוף להליך משמעתי. זהו ניסיון להפוך את המידע לנכס ניהולי, לא רק לכלי במאבק מול ארגוני העובדים.

עם זאת, הדגש במסמך הוא עדיין על התנהלות העובדים והארגונים, פחות על השאלה כמה מן הסכסוכים מתחילים בכלל ביוזמת המעסיק - קיצוץ תקנים, עומס בלתי סביר, או רפורמות חד־צדדיות. מי שמחפש בדוח ביקורת עצמית עמוקה על המדינה כמעסיקה, יתקשה למצוא אותה.

המספרים שבדוח מספרים סיפור כפול. מצד אחד, פחות שביתות מלאות ועיצומים רחבים פירושם פחות ימים ללא לימודים, פחות ביטולים של ניתוחים ופחות תורים שבאים והולכים לפי חדשות הבוקר. מצד שני, העובדה שכמעט מחצית מעובדי המדינה נמצאים בסכסוך עבודה פעיל מעידה שהמערכת רחוקה מיציבות אמיתית.

המאבק על "השכר הראוי" הוא לפיכך לא רק ויכוח טכני בין משפטנים, אלא שאלה איך נראה השירות הציבורי בשנים הבאות: האם שביתה חלקית היא כלי מדוד, שמופעל בזהירות כי היא כרוכה גם במחיר כלכלי לעובדים; או שהיא הופכת לכלי לחץ כמעט חינמי, שבצל המורכבות של עבודת השירות הציבורי כמעט תמיד יסתיים בשכר מלא.