בג"צ: המדינה אינה חייבת לדרוש <br>מתאילנד הסגרתו של אלי מימון-כהן

בג"צ דחה הבוקר (יום ה', 5.8.04) את עתירתו של אלי מימון-כהן, הנאשם ברצח אשתו לשעבר קרול וביתור גופתה בתאילנד, שדרש לחייב את המדינה לבקש מתאילנד את הסגרתו לישראל, משום שאם יורשע שם הוא צפוי לעונש מוות.

נגד מימון-כהן, בן 30 מרחובות, הוגש בתאילנד כתב אישום המייחס לו את רצח אשתו לשעבר ואם ילדיו, קרול (26). השניים היו נשואים כ-10 שנים והתגוררו בלוד. מימון-כהן היה עבריין סמים מוכר למשטרה, אך בשלב מסויים הביא למעצרם של סוחרים רבים והפך לעד מדינה נגדם, אז הציעה לו המשטרה לבנות חיים חדשים באוסטרליה.

קרול סירבה לעזוב את ישראל ולפיכך נפרדו השניים, כאשר מימון-כהן טס לתאילנד. כעבור זמן מה, ולאחר נדנודים מצידו של אלי, הסכימה קרול להיפגש עימו "כדי להסביר לו שהכל נגמר", ואף טסה אליו לתאילנד לשם כך. כעבור 3 ימים במדינה האסיאתית, נמצאה גופתה של קרול - ללא ראש ורגליים - בתוך מזוודה בתעלת מים בבנגקוק.

עבודה "מרושלת" של מימון-כהן

"עבודתו" של כהן היתה מרושלת: הגופה היתה עטופה במלון ווילון אמבטיה של מלון "פרינס פאלאס" בו השתכן; על המזוודה היו כתובות בעברית; בחדרו של כהן במלון היו כתמי דם; בשעת מציאת הגופה, הגיע כהן לקונסוליה הישראלית כדי לדווח על היעלמה של אשתו, כאשר ידיו שרוטות וכתמי דם על בגדיו. הוא נעצר מייד.

כעבור יומיים, נמצא ראשה של קרול בתוך שק פלסטיק בתעלה סמוכה למלון. בחודש אפריל השנה, הוגש נגדו כתב אישום באשמת רצח, עבירה שהעונש המירבי עליה בתאילנד הוא מוות.

באמצעות פרקליטו, עו"ד יורם שפטל, פנה מימון-כהן ליועץ המשפטי לממשלה וביקש שיפעל להסגרתו או להעברתו של מרשו לישראל ולהעמדתו לדין כאן, הן משום שבתאילנד צפוי לו עונש מוות, והן משום שסדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים, לטענתו, משפט הוגן, מאחר ולמשל הדין הפלילי הנוהג בה אינו מאפשר לנאשם עיון מוקדם בראיות התביעה.

שפטל טען עוד, כי סעיפים 14 ו-15 לחוק העונשין, מחילים את הדין הפלילי הישראלי גם על עבירות שביצעו ישראלים בחו"ל או אם קורבן העבירה או החשוד בביצועה הוא אזרח או תושב ישראל. שפטל טען, כי החוק מלמד על אינטרס מיוחד של ישראל לכך שמימון-כהן יועמד לדין בארץ, משום שהן החשוד והן הקורבן הם ישראלים.

הפרקליטות: המדיניות היא שלא לבקש הסגרה כשהעבירה בוצעה בחו"ל

מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, עו"ד עירית קאהן, השיבה בשלילה וציינה כי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה היא שאין לבקש הסגרה במצבים כאלה, כאשר העבירה מתבצעת בשטחה של מדינה זרה. מעבר לכך, בין ישראל לבין תאילנד אין הסכם הסגרה. לדבריה, העובדה כי ההליך הפלילי בתאילנד שונה מההליך בישראל, אינה מצדיקה אף היא בקשת הסגרה.

עוד אמרה, כי הסמכות הטריטוריאלית של דיני העונשין היא הסמכות העיקרית, ואילו הסמכות הפרסונאלית הינה סמכות משנית ונלווית אליה. עם זאת, אמרה קאהן כי במידה וכהן יקבל גזר דין מוות, תשקול ישראל לבקש עבורו חנינה.

בעתירה נטען, כי היועץ התעלם משיקולים חשובים. נוכח האפשרות כי ייגזר על העותר עונש מוות, טען עו"ד שפטל, אין זה סביר לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לגזר הדין, בתקווה כי מלך תאילנד ישעה לפנייתה של מדינת ישראל, אם תבוא, וימתיק את עונשו של כהן. שיקולים הומניטאריים והחמלה היהודית מחייבים, לטענתו, לנסות ולמנוע את הוצאתו להורג, לפני שייגזר עונשו למיתה ולא לאחר מכן.

החלטת היועץ נבחנת ב-3 מישורים

השופטים אליהו מצא, אשר גרוניס ויהונתן עדיאל (האחרון כתב את פסק הדין) דחו, כאמור, את העתירה, לאחר שקבעו כי את החלטת היועץ יש לבחון בזיקה לשיקולים הנופלים ב-3 מישורים: המישור הראשון והצר הוא המישור הקשור לתכליתו של מוסד ההסגרה. המישור האחר, הרחב יותר, עניינו בשיקולים הקשורים לתכלית האכיפה של החוק הפלילי.

המישור השלישי, הרחב ביותר, כולל שיקולים הנובעים מערכים ועקרונות כלליים שביסוד שיטתנו המשפטית, הם נוגעים לשאלה הכללית של חובת המדינה כלפי אזרחיה הנמצאים מחוץ לתחומה, ונגזרים גם מחוקי היסוד, אשר צריכים לעמוד לנגד עיניה של כל רשות בבואה לקבל החלטה.

התכליות העיקריות של מוסד ההסגרה, קבע השופט עדיאל, הן לכונן שיתוף פעולה בין-מדינתי, שיאפשר למדינה מבקשת ההסגרה להפעיל את הדין הפלילי שלה, על התכליות המונחות ביסודו, ולהבטיח כי עבריינים נמלטים לא יסכלו את מטרות הדין הפלילי על-ידי הימלטות לשטחי מדינות אחרות. התכלית העיקרית אינה להיטיב עם המבוקש, אלא לאפשר את העמדתו לדין בגין עבירות שביצע.

התחולה הטריטוריאלית חשובה מהתחולה הפרסונלית

"במקרה שלפנינו", קבע עדיאל, "הבקשה להסגיר את העותר לא תגשים תכליות ספציפיות אלה של מוסד ההסגרה. זאת, משום שנגד העותר מתנהל הליך משפטי בתאילנד ולא נדרש שיתוף פעולה בין שתי המדינות באכיפת הדין".

גם מבחינת התכלית הכללית של אכיפת דיני העונשין של ישראל, קבע עדיאל, אין אינטרס ציבורי מיוחד בהבאתו של כהן לדין בארץ. הוא קיבל את טענת המדינה, לפיה לתחולה הפרסונלית יש סמכות שיורית ביחס לתחולה הטריטוריאלית וציין שכך הדבר גם במשפט הבינלאומי.

"שיקול נוסף התומך בתחולה השיורית של התחולה הפרסונלית של דיני העונשין, מקורו בקושי הרב בהעמדה לדין בישראל על עבירות שבוצעו במדינה אחרת. קושי זה נובע מכך, שכל הראיות הנוגעות לביצוע מעשה העבירה נמצאות במדינה הזרה בה בוצעה העבירה, כאשר אין כל ביטחון בכך שהעדים יסכימו לבוא להעיד בישראל, שלא לדבר על ההוצאות הרבות הכרוכות בכך".

שיטת משפט שונה אינה מצדיקה, כשלעצמה, לבקש הסגרה

באשר למישור השלישי, העוסק בשיקולים להגנה על חיי העותר (שבארץ לא יקבל לבטח עונש מוות) וניהול משפט הוגן, ציין עדיאל כי "שאלת חובתה של המדינה להגן על אזרחיה הנמצאים מחוץ לתחומה אינה שאלה פשוטה".

"מקובלת עלי עמדתם של המשיבים, כי עצם העובדה ששיטת המשפט הנוהגת בתאילנד שונה מזו אשר נוהגת בישראל אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק העברת משפטו של העותר לישראל. מאידך, ספק בעיני אם ניתן לקבל אם הגישה הגורפת, לפיה השוני בין שיטות המשפט, יהא טיבו אשר יהא, אינו מצדיק התערבות של המדינה לטובת העותר. מהי אם כן אמת המידה אשר תצדיק, במקרים מסוימים, התערבות מצד המדינה לטובת אזרח שלה הנשפט בנכר".

"על-רקע זה, אי מתן זכות גישה לראיות התביעה קודם לתחילת המשפט עשוי לעורר קושי. עם זאת, בהעדר התייחסות קונקרטית מטעם שני הצדדים בטיעוניהם לנושא זה ובהעדר היכרות כוללת של סדר הדין הפלילי הנוהג בשיטת המשפט התאילנדי, איננו מוכנים לקבוע על יסוד החומר שלפנינו לבדו, שהשיטה המשפטית הנוהגת בתאילנד בכללותה לא תאפשר לעותר משפט הוגן".

הזכות להגנה דיפלומטית שייכת למדינה ולא לאזרח

"בכל מקרה", הוסיף עדיאל, "הזכות להגנה דיפלומטית היא זכותה של המדינה ולא זכותו של הפרט. לפיכך, למדינה מסור שיקול דעת אם להפעיל את זכותה להגנה דיפלומטית ולאזרח אין, במישור המשפט הבינלאומי, זכות לקבלת הגנה כזאת ממדינת האזרחות".

"מקובלת עלי עמדת המשיבים שיש להביא בחשבון גם אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, ולא רק את אלה של העותר... גם אם אניח, שבנסיבות המקרה אין זה סביר שהמדינה תעמוד מנגד ולא תעשה מעשה כדי למלט את העותר מעונש מוות, שיקול הדעת כיצד להשיג מטרה זו מסור בידי המדינה. באת-כוח המדינה התחייבה בפנינו, כי אם ייגזר דינו של העותר למיתה, ישראל תבקש באופן רשמי ממלך תאילנד לחון את העותר. בכך אני סבור, תמלא המדינה את חובתה, ככל שקיימת כזאת, כלפי העותר".

בג"צ 3992/04 אלי מימון-כהן נ' מר סילבן שלום, שר החוץ