המשק הרוסי מצוי ב"אזור המוות": הוא מאכל את עצמו כדי לשרוד

המלחמה באוקראינה נכנסה השבוע לשנתה החמישית, וכלכלתה של רוסיה השתנתה בצורה שכנראה לא ניתן יהיה להשיב לאחור – מנתחת אלכסנדה פרוקופנקו ממכון קרנגי באקונומיסט. במערב ממשיכים לקוות שהמשק הרוסי יתמוטט. זה לא יקרה, אך הוא גם לא יתאושש. הוא נכנס למה שמכנים מטפסי הרים "אזור המוות": הגובה שמעל 8,000 מטר, בו הגוף האנושי צורך מהר יותר ממה שהוא מסוגל לייצר.

המשק הרוסי מחזיק מעמד, אך במקביל הורס את יכולותיו העתידיות. ההכנסות מייצוא צונחות, ומשמעות החולשה הכלכלית היא שלא ניתן לסגור את החור בתקציב באמצעות מיסים נוספים. הצמיחה אשתקד הייתה 1% בלבד; התחזית ל-2026 גרועה עוד יותר.

בשנים האחרונות התפצל המשק הרוסי לשני ראשים נפרדים. האחד הוא התעשיה הביטחונית, המקבלת עירויי דם שוטפים ועדיפות בכוח אדם, הון וייבוא. השני הוא כל השאר: חברות פרטיות, עסקים קטנים, תעשיות צריכה – והללו מופקרים לגורלם.

ההיבט המסוכן ביותר הוא הדלק ששורף המשק, המתבסס כעת על ביקוש צבאי: התקציב המועבר לתחום זה יוצר משכורות ופעילות. לכאורה, המצב דומה לזה של הגאות במחירי הנפט בעשור הראשון של המאה. אבל יש הבדל, מדגישה פרוקופנקו: הכנסות הנפט באו מחוץ למערכת והן הניבו תוצרים אמיתיים. לעומת זאת, כלכלת הצבא היא כסף עצמי שיוצר מכשירי הרס. הגוף מאכל את שריריו כדי להשיג את האנרגיה הדרושה לו. זהו איננו מיתון, ממנו מבריאים באמצעות מנוחה; זוהי דלקת ריאות, המחמירה בכל יום שעובר.

המספרים ברורים. מגזר ההגנה הרוסי מהווה כיום 8% מהתוצר. הקטנתו מבלי להיקלע למשבר מחייבת חמישה תנאים מקבילים: ערבויות ביטחוניות שיספקו את הקרמלין, הכשרה מקצועית נרחבת למי שייפלטו מן המגזר, הקלה בעיצומים על הייבוא הטכנולוגי, מהפכה במגזר שתשים דגש על יעילות במקום סבסוד, ועסקים קטנים יותר שיוכלו לנצל את המשאבים שיתפנו. הסיכוי שכל אלו יתרחשו הוא שואף לאפס.

בינתיים מצטמקת אספקת החמצן הפיסקלי. הגרעון התקציבי עלה אשתקד ל-2.6% תוצר – הגבוה ביותר מאז הקורונה. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי יהיו השנה גבוהים מתקציבי החינוך והבריאות יחדיו. ואילו מחיר הנפט הרוסי נמוך ב-30%-25% מזה של ה"ברנט", וההכנסות מהייצוא שלו מתקרבות לרמה הנמוכה ביותר מאז 2020.

ההיגיון אומר שרוסיה צריכה לשאוף לסיום המלחמה, אבל ולדימיר פוטין מסתכל לא רק על מסיכת החמצן שלו, אלא גם על אלו של יתר המטפסים. פוטין רואה שאירופה מצויה במשבר מבני, מפולגת ואינה מסוגלת להסכים בסוגיות אסטרטגיות; אוקראינה תשושה ותלויה בסיוע מערבי הנחלש בכל מערכת בחירות; העולם כולו מצוי בסכנה של משבר כלכלי בשל החובות הכבדים ומלחמות הסחר. אם אתה מאמין שתחזיק מעמד קצת יותר ממתחריך – החישוב משתנה וגוברת המוטיבציה להחזיק מעמד.

יש שכבה עמוקה יותר, ממשיכה פרוקופנקו. באליטה הרוסית יש תפיסה כמעט כללית ולפיה המערב שואף לשקיעה מתמדת של רוסיה ואולי לחיסול יכולתה להתפתח. קשה להתווכח עם חשיבה זו, שכן המערב מדבר בגלוי על הדרכים לבלום את רוסיה.

אם שני הצדדים מצפים לעימות תמידי, הם פועלים בהתאם והעימות הופך לתוצאה היציבה היחידה. ציפיות אלו הופכות להגיונית את העדיפות שמעניקה רוסיה להמשך המלחמה. הגיוני להמשיך להילחם ולצפות שמשהו ישתנה: שהקואליציה המערבית תתפורר, שאוקראינה תקרוס מתשישות, שהעדיפויות של דונלד טראמפ ישתנו.

רוסיה יכולה להמשיך את המלחמה בעתיד הנראה לעין, אך אין מטפס הרים המסוגל לשרוד לתמיד באזור המוות – ולא כל המטפסים מצליחים לשרוד אפילו זמן מה. כדי למנוע קריסה של המשק, הקרמלין חייב לכל הפחות לסיים את המלחמה. זה לבדו אינו מבטיח התאוששות, אבל כל שנה נוספת בגובה כזה מגדילה את הסיכון, למשבר פיסקלי, לקריסה מוסדית, לנזק שאינו בר-תיקון. המערב צריך לשאול את עצמו איזו רוסיה תצוץ לאחר המלחמה והאם יש לו תוכנית ליום שאחרי.