אלא שהנציב דחה את הסבריה. בבדיקת פרוטוקול הדיון הוא מצא כי אין בו כל תיעוד לנוכחותו של העיתונאי באולם, לחילופי הדברים בינו לבין השופטת, להוראה לקהל לצאת או לכך שחלק מהדיון התקיים מחוץ לפרוטוקול. גם לקיום השיח בלשכת השופטת לא נמצא כל זכר.
קולה הדגיש כי דיון מחוץ לפרוטוקול ודיון בדלתיים סגורות הם שני הליכים שונים. האפשרות לצמצם את רישום הפרוטוקול בדיון מקדמי אינה מבטלת את עקרון פומביות הדיון ואינה מעניקה לבית המשפט סמכות להרחיק את הציבור מהאולם.
לדבריו, הדין מאפשר במקרים מסוימים לכלול בפרוטוקול רק את עיקרי הדברים שנאמרו בדיון מקדמי, בהסכמת בעלי הדין. עם זאת, גם במצב כזה נדרש תיעוד של עיקרי השיח. הנציב הבהיר כי הוראה זו חלה גם בהליכים פליליים.
מנגד, סגירת דלתות בית המשפט היא חריג לעיקרון החוקתי שלפיו דיוני בתי המשפט מתקיימים בפומבי. החוק מונה עילות מוגדרות לכך, ובהן שמירה על ביטחון המדינה, הגנה על קטינים, הגנה על נפגעי עבירות מסוימות או מניעת חשיפת סודות מסחריים.
הנציב קבע כי רצון לקצר הליכים, לקיים דיון בטענות מקדמיות או למנוע את פרסום הדברים בעיתון אינו נכלל בין העילות המאפשרות לסגור את הדלתיים. "סגירת הדלתות אינה אפשרית בין על דרך הכרזת הדיון כמתקיים בדלתיים סגורות באולם, ובין על דרך עקיפה של קיומו של הדיון בלשכתו של השופט, שם אין לציבור הרחב או לעיתונאי דריסת רגל", קבע הנציב.
עוד ציין קולה כי פומביות הדיון נועדה להבטיח את שקיפות ההליך, את תקינותו ואת אמון הציבור במערכת המשפט. לדבריו, נוכחות הציבור והתקשורת מאפשרת לקיים ביקורת ציבורית ולהבטיח שהצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה.
בהחלטה הודגש כי זכותו של עיתונאי להיות נוכח באולם אינה שונה מזכותו של כל אדם אחר. העיתונות משמשת כ"זרועו הארוכה של הציבור", אך אין לעיתונאי חובה להזדהות, לדווח מראש על עיסוקו או להציג תעודת עיתונאי כתנאי לנוכחות בדיון פומבי.
הנציב קבע כי דבריה של השופטת, שלפיהם עיתונאי המגיע לאולם צריך לומר זאת, נאמרו בשגגה עוד הוסיף כי גם אילו סברה שקיימת הצדקה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות או בלשכתה, היה עליה לתת החלטה מנומקת ולתעד אותה בפרוטוקול. בסיכום ההחלטה קבע קולה כי השיח התקיים בלשכת השופטת מחוץ לפרוטוקול, ללא תיעוד של תוכנו וללא רישום של חילופי הדברים שקדמו לו וכי בשל מכלול הליקויים, התלונה נמצאה מוצדקת.