משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה השלימו את מדיניות הוצאתן מכלל שימוש של תשתיות חיפוש והפקה של נפט וגז טבעי בים. המסמך הסופי, שפורסם (ג', 6.10.26), קובע כברירת מחדל כי לאחר שתשתית אינה נחוצה עוד, על בעלי הזכויות לפרקה ולפנותה מהים ולהותיר את קרקעית הים נקייה.
המדיניות חלה על בארות, ראשי קידוחים, מתקני הפקה קבועים וצפים, מתקנים תת-ימיים וצנרות. האחריות מוטלת על כל בעלי הזכות בחזקה ביחד ולחוד, כאשר המפעיל הוא שאמור להוביל בפועל את הכנת תוכנית הפירוק ואת ביצועה.
אין מדובר בנושא חדש לחלוטין. משרד האנרגיה פרסם כבר במאי 2023 טיוטת מדיניות בנושא, וזו אף נכללה במשך השנים בדיווחיהן של חברות הגז. אולם השוואת הטיוטה למסמך הסופי מגלה כמה שינויים מהותיים בדרך שבה המדינה מתכוונת לטפל בתשתיות שנותרו בים לאחר סיום השימוש בהן.
החמרה בפינוי הצנרות
אחד השינויים הבולטים נוגע לצנרות ההולכה. בטיוטת 2023 נקבע כי צנרת המונחת על קרקעית הים תפורק ותוצא כאשר היא נמצאת בעומק מים הקטן מ-600 מטר. הטיוטה גם אפשרה להשאיר במקומה צנרת קבורה בתנאים מסוימים, בהתאם לעומק המים ולעובי הכיסוי שמעל הצינור.
בנוסח הסופי התנאים הללו נעלמו. הכלל שנקבע כעת פשוט ומחמיר יותר: צנרת הולכה המונחת על קרקעית הים תפורק ותוצא ממנו. אפשרות להשאיר צנרת במקומה קיימת רק אם ניתן לכך אישור במסגרת שיקול דעתו של הממונה על ענייני הנפט, ולאחר שהצנרת נשטפה ונאטמה.
גם לגבי ראשי הקידוחים הוחמר הניסוח. בטיוטה נקבעה במפורש חובת הוצאה מהים של ראשי קידוחים המצויים בקרקעית שעומקה קטן מ-600 מטר. במסמך הסופי נעלמה מגבלת העומק: ראשי הקידוח אמורים להיות מוצאים מהים, וראש הבאר ייחתך חמישה מטרים מתחת לקו הבוץ, אלא אם הממונה יאשר מטעמים הנדסיים ובטיחותיים להשאירו.
מתקני הפקה צפים יידרשו להתפנות על כלל מרכיביהם, לרבות מערכות העיגון התת-ימיות. אם לא ניתן להוציא עיגון תת-קרקעי, הוא ייחתך בעומק של שלושה מטרים מתחת לקו הבוץ, אלא אם ניתן אישור אחר.
|
|
|
|
|
|
|
לוח הזמנים דווקא הוגמש
בצד ההחמרות מופיע שינוי הפוך בכל הנוגע למועד שבו יש לפרק מתקן הפקה שאינו נמצא עוד בשימוש. בטיוטת 2023 נקבע כי הפירוק יבוצע מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מחמש שנים ממועד הכרזת הממונה שיש לנטוש את המתקן, ובכל מקרה לא יאוחר משנה מפקיעת הזכות. עוד נקבע כי הממונה רשאי לאפשר גמישות בהתאם לנסיבות.
המסמך הסופי מוחק את גבולות חמש השנים והשנה. במקום זאת נקבע כי מתקן הפקה שאינו בשימוש יוצא מכלל שימוש "מוקדם ככל הניתן ולא יאוחר מהמועד שאותו קבע הממונה". בכך מועבר למעשה משקל גדול יותר להחלטה פרטנית של הממונה בכל מקרה.
לעומת זאת, ביחס לקידוחים נותרה מסגרת זמן מוגדרת. קידוח שלא היה בשימוש בחמש השנים האחרונות ושאין תוכניות מאושרות להחזירו לפעילות ייחשב קידוח שאין לו שימוש. נטישתו תבוצע מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר משלוש שנים מהמועד שבו חלה חובת איטום קבוע, או שנה מפקיעת הזכות - לפי המוקדם.
אפשר להשאיר מתקנים - אבל כחריג
המדיניות מאפשרת למדינה לאשר במקרים חריגים השארת תשתיות או חלקים מהן על קרקעית הים. החלטה כזאת אמורה להביא בחשבון שיקולי בטיחות, השפעה על הסביבה הימית, סיכוני זיהום, דיג וספנות, השפעה על תושבים, היתכנות טכנית ועלות הפירוק.
כאשר מבוקש להשאיר תשתית במקום, הממונה רשאי לדרוש דוח השוואת חלופות ובחינה כמותית של השיקולים. ההחלטה מתקבלת לאחר התייעצות עם היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה.
אם יאושר להשאיר מתקן או צינור בים, אין פירוש הדבר שהאחריות מסתיימת. בעל הזכות עשוי להידרש לניטור במשך שנים, לבדיקת מצב התשתית לאחר אירועים כדוגמת רעידות אדמה ולביצוע פעולות מתקנות. המסמך מתייחס לתקופה של שבע שנים שבה ניתן להחזיק ערבויות וביטחונות.
החברות יישאו בעלויות
האחריות לפירוק מוטלת על בעלי הזכויות עצמם ולא על המדינה. שטרי החזקה מחייבים את בעלי הזכויות להגיש תוכנית פירוק ואומדן עלויות, והמדינה יכולה לדרוש מהם בטוחות או הפקדה לקרן נטישה כדי להבטיח שיהיו מקורות כספיים לביצוע העבודות בעתיד.
המסמך קובע כי ברירת המחדל היא השבת קרקעית הים ככל האפשר למצבה הקודם, אך הוא מדגיש שחלק מהוראות המדיניות אינן יוצרות כשלעצמן חובה משפטית חדשה. ככל שהוראה במסמך מוסיפה על הדין הקיים, יש לפרשה כהמלצה בלבד ולא כהוראה מחייבת.
המשמעות היא שהמסמך יוצר מסגרת מדיניות ברורה יותר לפירוק מערכי הגז העצומים שהוקמו מול חופי ישראל, אך מותיר לממונה מרחב ניכר להכריע בכל מקרה בנפרד - הן לגבי המועד לפירוק והן לגבי האפשרות להשאיר חלק מהתשתיות בקרקעית.
|
|
עיתונאי וראש מערכת החדשות. חשבון ב-X

; פייסבוק
| תאריך: |
09/10/2026
|
|
|
עודכן: |
09/10/2026
|
|
|