כללי הפירוק הושלמו: חברות הגז יידרשו לנקות את קרקעית הים מצנרות גז ישנות

לוח הזמנים דווקא הוגמש

בצד ההחמרות מופיע שינוי הפוך בכל הנוגע למועד שבו יש לפרק מתקן הפקה שאינו נמצא עוד בשימוש. בטיוטת 2023 נקבע כי הפירוק יבוצע מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מחמש שנים ממועד הכרזת הממונה שיש לנטוש את המתקן, ובכל מקרה לא יאוחר משנה מפקיעת הזכות. עוד נקבע כי הממונה רשאי לאפשר גמישות בהתאם לנסיבות.

המסמך הסופי מוחק את גבולות חמש השנים והשנה. במקום זאת נקבע כי מתקן הפקה שאינו בשימוש יוצא מכלל שימוש "מוקדם ככל הניתן ולא יאוחר מהמועד שאותו קבע הממונה". בכך מועבר למעשה משקל גדול יותר להחלטה פרטנית של הממונה בכל מקרה.

לעומת זאת, ביחס לקידוחים נותרה מסגרת זמן מוגדרת. קידוח שלא היה בשימוש בחמש השנים האחרונות ושאין תוכניות מאושרות להחזירו לפעילות ייחשב קידוח שאין לו שימוש. נטישתו תבוצע מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר משלוש שנים מהמועד שבו חלה חובת איטום קבוע, או שנה מפקיעת הזכות - לפי המוקדם.

אפשר להשאיר מתקנים - אבל כחריג

המדיניות מאפשרת למדינה לאשר במקרים חריגים השארת תשתיות או חלקים מהן על קרקעית הים. החלטה כזאת אמורה להביא בחשבון שיקולי בטיחות, השפעה על הסביבה הימית, סיכוני זיהום, דיג וספנות, השפעה על תושבים, היתכנות טכנית ועלות הפירוק.

כאשר מבוקש להשאיר תשתית במקום, הממונה רשאי לדרוש דוח השוואת חלופות ובחינה כמותית של השיקולים. ההחלטה מתקבלת לאחר התייעצות עם היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה.

אם יאושר להשאיר מתקן או צינור בים, אין פירוש הדבר שהאחריות מסתיימת. בעל הזכות עשוי להידרש לניטור במשך שנים, לבדיקת מצב התשתית לאחר אירועים כדוגמת רעידות אדמה ולביצוע פעולות מתקנות. המסמך מתייחס לתקופה של שבע שנים שבה ניתן להחזיק ערבויות וביטחונות.

החברות יישאו בעלויות

האחריות לפירוק מוטלת על בעלי הזכויות עצמם ולא על המדינה. שטרי החזקה מחייבים את בעלי הזכויות להגיש תוכנית פירוק ואומדן עלויות, והמדינה יכולה לדרוש מהם בטוחות או הפקדה לקרן נטישה כדי להבטיח שיהיו מקורות כספיים לביצוע העבודות בעתיד.

המסמך קובע כי ברירת המחדל היא השבת קרקעית הים ככל האפשר למצבה הקודם, אך הוא מדגיש שחלק מהוראות המדיניות אינן יוצרות כשלעצמן חובה משפטית חדשה. ככל שהוראה במסמך מוסיפה על הדין הקיים, יש לפרשה כהמלצה בלבד ולא כהוראה מחייבת.

המשמעות היא שהמסמך יוצר מסגרת מדיניות ברורה יותר לפירוק מערכי הגז העצומים שהוקמו מול חופי ישראל, אך מותיר לממונה מרחב ניכר להכריע בכל מקרה בנפרד - הן לגבי המועד לפירוק והן לגבי האפשרות להשאיר חלק מהתשתיות בקרקעית.