תשעה חודשים בלי פסק דין - השופטת גם לא דיווחה

נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, מצא מוצדקת תלונה נגד שופטת בבית הדין האזורי לעבודה, לאחר שהתברר כי פסק דין בתיק שבטיפולה ניתן רק כתשעה חודשים לאחר הגשת הסיכומים האחרונים, וכי לא נמצא רישום לדיווח על העיכוב כנדרש בתקנות. בהחלטתו מ-16 במרס 2026, ומתפרסמת רק כעת, קבע הנציב כי הנסיבות שהציגה השופטת אינן מצדיקות את מלוא העיכוב, והדגיש כי חובת הדיווח על פסקי דין המתעכבים אינה המלצה, אלא הוראה מחייבת שנועדה לאפשר פיקוח על עבודת השופטים.

ההחלטה עוסקת בשני כשלים נפרדים: משך הזמן שחלף עד למתן פסק הדין, והיעדר הדיווח על העיכוב לגורם המוסמך בבית הדין. קולה קבע כי שני ההיבטים מצדיקים את התלונה, והזהיר מפני הפגיעה שעלולה להיגרם לאמון הציבור כאשר הכרעות שיפוטיות מתעכבות לאורך זמן.

הסיכומים הוגשו בדצמבר, פסק הדין ניתן בספטמבר

מהבירור שערכה הנציבות עלה כי הסיכומים האחרונים בתיק הוגשו בדצמבר 2024, אך פסק הדין ניתן רק בספטמבר 2025. מדובר בפרק זמן של כתשעה חודשים שבו המתינו בעלי הדין להכרעה.

השופטת הציגה בפני הנציב כמה נסיבות שעשויות להסביר חלק מההתמשכות. בין היתר ציינה כי מדובר בתיק מורכב שבו העידו 13 עדים, וכן הפנתה לפגרת הקיץ ולצורך להחליף נציג ציבור במותב, לאחר שהתגלתה באיחור מניעות שמנעה את המשך השתתפותו.

בנוסף התברר כי השלמת תמלילי הדיון התעכבה במשך שלושה חודשים בשל תקלות במערכת ההקלטה של בית הדין. קולה הבהיר כי אין לזקוף את התקלות הללו לחובתה של השופטת.

עם זאת, הנציב קבע כי גם בהתחשב במורכבות ההליך ובנסיבות שהוצגו, לא ניתן להצדיק את מלוא פרק הזמן שחלף עד למתן פסק הדין. לפיכך נמצא כי מדובר בעיכוב בלתי סביר.

לא נמצא דיווח על העיכוב

ממצא נוסף נגע לחובת הדיווח החלה על שופטים כאשר מתן פסק דין מתעכב מעבר לתקופה שנקבעה בדין.

תקנה 55(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מחייבת דיווח בכתב לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או לשופט הראשי, כאשר פסק דין אינו ניתן בתוך 30 ימים מסיום הדיון.

אלא שבבירור התלונה לא נמצא רישום המעיד כי השופטת דיווחה על העיכוב בהתאם לחובה זו. גם השופטת מסרה כי לא אותר רישום של דיווח כזה.

קולה ראה בכך כשל נוסף בהתנהלותה. לדבריו, אין מדובר בדרישה טכנית שניתן להתעלם ממנה, אלא במנגנון שנועד לאפשר להנהלת מערכת בתי הדין לזהות עיכובים ולפקח על עומסי העבודה של השופטים.

הנציב מצא אפוא את התלונה מוצדקת הן בשל העיכוב במתן פסק הדין והן בשל אי-הדיווח עליו כנדרש.

"עינוי דין" ופגיעה באמון הציבור

בהחלטתו הרחיב קולה על משמעותם של עיכובים במתן הכרעות שיפוטיות. הוא הדגיש כי השפעת העיכוב אינה מסתכמת בחוסר הנוחות הנגרם לבעלי הדין הממתינים להכרעה בעניינם.

לדבריו, עיכוב במתן פסק דין מהווה "עינוי דין" במישור האישי של בעלי הדין, ועלול גם לפגוע באופן ממשי באמון הציבור במערכת המשפט ובעשיית הצדק.

קולה הוסיף כי על המערכת השיפוטית להפנים את חומרת הבעיה. בהקשר זה הדגיש כי הוראות הדין, ובכללן תקנה 55 המחייבת דיווח על עיכובים, אינן בגדר המלצה.

הנציב הסביר כי מטרת הדיווח היא לאפשר פיקוח ובקרה על עומסי העבודה של השופטים. כאשר הדיווח אינו מתבצע, נפגעת האפשרות של הגורמים המוסמכים לזהות בזמן אמת הצטברות של תיקים הממתינים להכרעה ולבחון את הצורך במענה מערכתי.

ההחלטה אינה כוללת המלצה על נקיטת הליך משמעתי נגד השופטת. עם זאת, קביעת הנציב כי התלונה מוצדקת בשני היבטיה מדגישה את החובה לתת פסקי דין בזמן סביר ולעמוד בהוראות הדיווח שנועדו למנוע עיכובים ממושכים.