העליון קבע הלכה חדשה בנוגע לאכיפת 'תניית סילוקין' בצוואה

בית המשפט העליון קבע (יום א', 18.10.26) הלכה תקדימית המסדירה את התנאים לאכיפת "תניית סילוקין" מסוג "אי-תביעה" בצוואות, המנשלת יורש התובע חלק מנכסי העיזבון. השופט אלכס שטיין קבע כי אין להפעיל תניית סילוקין באופן אוטומטי וגורף כלפי יורש המגיש תביעה רכושית, אלא יש לסווג תחילה את כוונת המצווה לשלוש קטגוריות פרשניות שונות. במסגרת פסק הדין התקבל ערעורה של אלמנה שנושלה מחלקה בצוואת בעלה המנוח לאחר שתבעה את חלקה ברכוש המשותף, והדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה.

ההכרעה העקרונית ניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור (בע"מ 3758-05-26) שהגישה האלמנה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 23006-06-25, עמ"ש 23150-06-25), בהסכמת השופטים דוד מינץ ויעל וילנר. השופט שטיין הבהיר כי פסיקת העבר ב"עניין יונה" משנת 1994, שהחילה את מבחן תום הלב והסבירות על תניות אי-תביעה, נאמרה כאמרת אגב בלבד ולא קבעה הלכה מחייבת.

הסכסוך המשפחתי וכתב ההתחייבות

המבקשת הייתה ידועה בציבור של המנוח החל משנת 1995, ובשנת 2015 נישאו השניים לאחר גירושיו מאשתו הקודמת. בשנת 1998 ערך המנוח צוואה שבה הוריש לשני ילדיו מנישואיו הקודמים את מניותיו בחברה א' המחזיקה במניות חברת ל', ואילו למבקשת הוריש חפצי אמנות ואחוזים ממניות בחברות שונות. בסעיף שבע לצוואה נכללה תניית סילוקין שלפיה כל אדם שיתנגד לקיום הצוואה או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא, יקבל מהעיזבון שקל חדש אחד בלבד.

בשנת 2015 חתמו האלמנה וילדי המנוח על "כתב התחייבות" הממוען למנוח, ובו נכתב כי "אנו מבינים כמה חשוב לך שהוראות הצוואה תקויימנה כפי שביקשת בצוואתך, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד את בקשותיך ורצונותיך כפי שהן". לאחר פטירת המנוח בשנת 2018, הגישה האלמנה תביעה לשיתוף רכושי שבה ביקשה מחצית מההשבחה האקטיבית של החברה שנצברה במהלך חייהם המשותפים. בתגובה הגישו הילדים תביעה להפעלת תניית הסילוקין נגדה.

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט ארז שני) קיבל את תביעת השיתוף של האלמנה וקבע כי היא זכאית ל-32% ממניות החברה בשווי מוערך של כ-19,876,000 שקל, אך הפעיל נגדה את תניית הסילוקין ושלל ממנה את חלקה בצוואה. בית המשפט המחוזי (השופטים נפתלי שילה, אריאל ויצנבליט וعيנת אליהו) הפחית פה-אחד את שווי חלקה של האלמנה ברכוש המשותף לסך של 5,963,500 שקל. בדעת רוב של השופטים שילה ואליהו, וכנגד דעתו החולקת של השופט ויצנבליט, נותר על-כנו סילוקה של האלמנה מהצוואה, בנימוק שמבחן תום הלב והסבירות אינו חל על תניות אי-תביעה התוקפות את מסת העיזבון.

המתח בין חופש הציווי לזכות הגישה לערכאות

בפסק דינו עמד השופט שטיין על ההבחנה המשפטית בין שני סוגי תניות סילוקין: "תניית אי-תקיפה", האוסרת על התנגדות לעצם תוקף הצוואה מכוח עילות בחוק הירושה, ו"תניית אי-תביעה", המנשלת זוכה המגיש תביעה מכוח דין חיצוני (כגון הלכת השיתוף או חוק יחסי ממון) במטרה לגרוע מנכסי העיזבון. השופט שטיין הדגיש כי בעוד שבעניין אנגלמן נקבע כי תניית אי-תקיפה לא תופעל אם ההתנגדות הוגשה בתום לב ובאופן סביר, הרי שבתניות אי-תביעה מתעורר קושי ייחודי: מצד אחד עומד עקרון העל של כיבוד רצון המת, ומנגד עומד הכלל שלפיו "אין אדם יכול לצוות בצוואתו אלא את רכושו-שלו".

השופט שטיין דחה הן את "מודל היעדר התוקף" הפוסל תניות סילוקין כליל, והן את "מודל התוקף הבלתי מסויג" שאומץ על-ידי שופטי הרוב במחוזי והשופט שאול שוחט בפרשה קודמת. "בהינתן טעות לגבי מסת העיזבון, מודל זה לא יגשים את מטרתו, שהיא, כאמור, קיום רצונו של המצווה", כתב השופט שטיין, והוסיף כי יש לנקוט זהירות מיוחדת כאשר מדובר בזכויות רכושיות של בני זוג שאינן רשומות והיקפן מתברר רק בדיעבד.

המבחן המשולש לסיווג תניות אי-תביעה

לפתרון הסוגיה קבע השופט שטיין את "מבחן פרשנות הצוואה", המורה לערכאות הדיוניות לבחון האם המצווה ידע את מצבת נכסיו לאשורה והתכוון להעמיד בפני היורש בחירה כפויה ("הצעה"), או שמא שגה בחושבו שהרכוש שייך לו בלבד ("טעות").

בית המשפט העליון קבע שלוש קטגוריות מחייבות לסיווג תניית אי-תביעה בצוואה:

• קטגוריית הטעות: מצב שבו ניתן לקבוע לפי מאזן ההסתברויות כי הוראות הצוואה נעשו מחמת טעות של המצווה באשר להיקף רכושו. במקרה כזה רצונו של המצווה נפגם, ויחולו דיני הטעות בצוואה לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, המאפשרים לתקן או לבטל את ההוראה כדי להגשים את רצונו המשוער של המנוח.

• קטגוריית ההצעה: מצב שבו המצווה ידע על טענות הזכות האפשריות של היורש בנכסים, וניסח תניה מפורשת המאלצת את היורש לבחור בין תביעת זכויותיו הקנייניות לבין קבלת המתנה מהעיזבון. במקרה זה מדובר בירושה על תנאי מפסיק, זכות הגישה לערכאות אינה נפגעת, ותניית הסילוקין תיאכף במלואה וללא כל סייג - גם אם תביעת היורש הוגשה בתום לב וזכתה בבית המשפט.

• קטגוריית ספק-הצעה: מצב שבו לשון הצוואה כללית ועמומה, וכפות המאזניים מעוינות בין האפשרות שהמצווה הציע הצעה מודעת לבין האפשרות שטעה לגבי בעלותו בנכסים. במקרים אלו תוכפף תניית הסילוקין ל"מבחן תום הלב והסבירות" - כך שיורש שהגיש תביעה רכושית כנה, סבירה ובעלת סיכויי הצלחה לא ינושל מחלקו בצוואה, וייהנה הן מרכושו שלו והן מהירושה.

השופט שטיין הבהיר כי במסגרת מבחן תום הלב והסבירות (המשלב מבחן סובייקטיבי של אמונה כנה בזכות ומבחן אובייקטיבי של עילה רצינית), נטל ההוכחה מוטל על כתפי היורש המבקש לגבור על תניית הסילוקין. אם ייווצר "תיקו ראייתי" בשאלת תום הלב והסבירות, היורש ייוותר כבול לתניית הסילוקין ויאבד את חלקו בעיזבון.

יישום ההלכה על המקרה הנוכחי הוביל לקבלת ערעורה של האלמנה. השופט שטיין קבע כי לאור קביעת המחוזי שלפיה תניית הסילוקין בצוואת המנוח חלה עקרונית על תביעות רכושיות, על התיק לשוב לבית המשפט לענייני משפחה. הערכאה הדיונית תידרש כעת לשמוע את טענות הצדדים ולהכריע האם צוואת המנוח (בשילוב כתב ההתחייבות משנת 2015) משתייכת לקטגוריית הטעות, ההצעה או ספק-הצעה, ובהתאם לכך לפסוק אם האלמנה תזכה גם בחלקה בצוואה לצד מיליוני השקלים שנפסקו לה. לא נעשה צו להוצאות.

פרטי ההליך המשפטי

ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
סוג ומספר הליך: בע"מ 3758-05-26
שופטים: אלכס שטיין, דוד מינץ, יעל וילנר
בעלי דין: המבקשת: פלונית; המשיבים: 1. פלוני, 2. פלונית
באי-כוח: למבקשת: עו"ד אבנר זינגר, עו"ד יהונתן קניר; למשיבים: עו"ד בועז קראוס, עו"ד יוסי אשכנזי