מחקר ישראלי: מתן משימות לנפגעי אירוע קשה עשוי להפחית חרדה ולהאיץ התאוששות

החוקרים מדדו שלושה מדדים מרכזיים: רמת החרדה, החוסן הנפשי ושונות קצב הלב - מדד גופני המשקף היבטים של פעילות מערכת העצבים הבלתי רצונית. המדידות בוצעו לפני החשיפה להקלטה, מיד לאחריה וכעבור חמש דקות נוספות.

בכל שלושת המדדים נמצאו הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית בדפוסי התגובה בין הקבוצות. המשתתפים שקיבלו התערבות בשיטת מעש"ה דיווחו על רמות חרדה נמוכות יותר, הציגו ירידה מתונה יותר במדדי החוסן ושונות קצב הלב, והתאוששו מהר יותר לעומת קבוצת הביקורת.

הממצאים מצביעים על יתרון לשיטת ההתערבות במצב של דחק חריף שנוצר בהדמיה. עם זאת, הם אינם מוכיחים שהשיטה תפיק תוצאות זהות בקרב נפגעים בזירת אסון אמיתית.

במקום להתמקד ברגש - להחזיר את תחושת השליטה

מודל מעש"ה, שפיתח פרחי, מבוסס על גישה המבקשת להעביר אדם ממצב של חוסר אונים להתמודדות פעילה. המודל מוכר גם בשם SIX Cs, והוא כולל תקשורת בין-אישית ומחשבתית, יצירת מחויבות מצד המסייע, הצבת אתגר מעשי, החזרת תחושת השליטה ויצירת רציפות בהבנת האירוע.

הרעיון המרכזי הוא שבשעת מצוקה חריפה, כאשר האדם מוצף רגשית ומתקשה לתפקד, אפשר לסייע לו באמצעות שאלות עובדתיות, משימות פשוטות והכוונה לפעולות שביכולתו לבצע.

כך, במקום להסתפק בשאלה כיצד האדם מרגיש, המסייע יכול לבקש ממנו לתאר היכן הוא נמצא, לזהות אנשים נוספים הזקוקים לעזרה או לבצע פעולה מוגדרת המתאימה למצב. במקביל, עליו להבהיר לאדם שהוא אינו לבדו ושיש מי שמסייע לו.

המודל מדגיש גם את הצורך בארגון רצף האירועים. אדם שעבר אירוע קשה עלול להתקשות בהבנת סדר ההתרחשויות, והכוונה עובדתית יכולה לסייע לו להתמצא במצב. כאשר האירוע הסתיים והסכנה חלפה, אפשר להבהיר זאת באופן מפורש.

אין מדובר בשלילת חשיבותם של רגשות או של תמיכה נפשית, אלא בהבחנה בין המענה הראשוני הנדרש בעת מצוקה חריפה לבין תהליכי טיפול ועיבוד רגשי בשלבים מאוחרים יותר.

מחקרים קודמים מעוררים ספק בנוגע לעיבוד רגשי מיידי

מחקרים קודמים שבחנו התערבויות נפשיות לאחר אירועים טראומטיים העלו אף הם ספקות בנוגע ליעילותו של עיבוד רגשי מיידי. אחד מהם הוא מחקר בריטי שנערך בקרב 61 נפגעי תאונות דרכים, שחלקם השתתפו בהתערבות שנועדה לעבד את חוויית האירוע וחלקם לא קיבלו התערבות נפשית מסוג זה.

בתום שלוש שנות מעקב נמצאו בקרב משתתפי קבוצת העיבוד הרגשי רמות גבוהות יותר של תסמינים פוסט-טראומטיים וכאב, לצד איכות חיים נמוכה יותר, בהשוואה לקבוצת הביקורת.

גם סקירות מחקריות נוספות הטילו ספק ביעילותו של תחקור רגשי מובנה הנכפה על נפגעים בסמיכות לאירוע קשה. מסקנות אלה תומכות בהימנעות מהפעלת לחץ על נפגעים לשחזר את האירוע ולבטא את רגשותיהם מיד לאחר התרחשותו.

עם זאת, יש להבחין בין תחקור רגשי מחייב לבין תמיכה אנושית, הקשבה וסיוע נפשי המותאם לצורכי האדם. הממצאים אינם מלמדים שכל שיחה על רגשות לאחר טראומה מזיקה.



השאלה שעדיין פתוחה: האם אפשר למנוע פוסט-טראומה?

לצד התוצאות המעודדות, החוקרים מדגישים כמה מגבלות מהותיות. בראש ובראשונה, הניסוי נערך בתנאים מבוקרים ולא בקרב אנשים שנחשפו בפועל לאסון או לסכנת חיים. המשתתפים האזינו להקלטה קשה, אך לא חוו בעצמם אירוע טראומטי ממשי.

נוסף על כך, במסגרת הניסוי ניתנו הנחיות ההתערבות לפני ההאזנה להקלטה וגם לאחריה, בעוד שבאירועי חירום אמיתיים הסיוע ניתן בדרך כלל לאחר שהאירוע כבר התרחש או במהלך התרחשותו.

מגבלה נוספת נוגעת למשך המעקב. המדידות נערכו בפרק זמן קצר מאוד, ולכן אין במחקר ראיות לכך שהשיטה מפחיתה את הסיכון להתפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומטית בחודשים או בשנים שלאחר האירוע.

החוקרים מציינים כי יש צורך במחקרים נוספים שיבחנו את השפעת השיטה לאורך זמן ואת האפשרות שהיא מפחיתה את הסיכון לפוסט-טראומה. עוד הם מבקשים לבדוק האם השפעתה קשורה להפעלת מנגנונים מוחיים האחראים לתכנון, בקרה וקבלת החלטות.

יישום שיטת מעש"ה באירוע טראומטי מחייב הכשרה מתאימה, ואין לראות בממצאי המחקר תחליף להערכה מקצועית או לטיפול נפשי כאשר הם נדרשים.

אף שהמחקר אינו מספק תשובה לכל השאלות, הוא מציע בסיס ניסויי לגישה מעשית בעזרה ראשונה נפשית: בשעת מצוקה חריפה, החזרת האדם לפעולה, לתחושת שליטה ולהבנת המתרחש עשויה להיות אחד הכלים החשובים בדרך להתאוששות.