שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, דחה את הבקשה לאשר הגשתה של תביעה נגזרת בשם ההסתדרות, נגד ההסתדרות ונגד הרוכשים של חברת שיכון ובינוי.
התביעה הוגשה על-ידי חמישה חברי הסתדרות, ביניהם השר לשעבר שמעון שטרית. הנתבעים הפוטנציאליים, נוסף להסתדרות, היו אריסון השקעות, מנכ"ל שיכון ובינוי עוזי ורדי-זר, ויו"ר מועצת המנהלים של החברה, אפרים צדקה, שרכשו את החברה מההסתדרות בשנת 1996 תמורת 307 מיליון שקל - מחיר ששיקף שווי של 326 מיליון שקל לחברה.
חמשת חברי ההסתדרות טענו בבקשתם לאישור התביעה הנגזרת, כי ההסתדרות וקרן ההסתדרות ששלטו בשיכון ובינוי מכרו אותה לאריסון השקעות ולעובדי החברה במחיר נמוך באופן משמעותי משווייה הריאלי של החברה, בזמן המכירה, שלטענתם עמד על סכום שבין 500 ל-900 מיליון שקל.
טענת המבקשים היתה, כי מכירת החברה במחיר הנמוך הובילה להתעשרות של אריסון ושל עובדי שיכון ובינוי, ובראשם ורדי-זר וצדקה, וזאת על חשבון ההסתדרות וכלל חבריה. התובעים טענו כי החברה נמכרה על ידי ההסתדרות בהתאם להערכת שווי שביצעה קבוצת דוברת-שרם, שקבעה כי שווי החברה עומד על 271-314 מיליון שקל ואשר היתה ההערכה הנמוכה מבין 3 הערכות שווי שנערכו לחברה.
לעומת הערכת שווי זו היו שתי הערכות שווי נוספות, האחת של רו"ח גד סומך, שהעריך את שווי החברה ב-550-600 מיליון שקל, והשנייה של הכלכלן יעקב גדיש, בעבר הממונה על התקציבים באוצר, שקבע כי שווייה הוא 701-814 מיליון שקל.
חברי ההסתדרות טענו, כי נסיבות המכירה מעידות כי נעשתה מניפולציה בקשר עם מכירת החברה לקבוצת אריסון ולעובדיה ולכן ביקשו, בשם ההסתדרות, לחייב את הרוכשים לשלם מאות מיליוני שקלים המהווים את ההפרש בין הסכום ששולם למחיר הריאלי של החברה באותה עת.
בפסק הדין בוחן ישעיה האם אכן הצליחו התובעים להוכיח כי החברה נמכרה כטענתם "בנזיד עדשים", ומגיע למסקנה כי לא כך הם פני הדברים.
ישעיה קובע, כי ההסתדרות ביקשה למכור את החברה בהתאם להערכת השווי של רו"ח סומך, אך למעשה מספר המתעניינים ברכישתה היה אפסי ולא התקבלה כל הצעה מלבד הצעת אריסון והעובדים. השופט מציין כי העניין שגילו הגורמים הרלבנטיים במשק לרכישת שיכון ובינוי במחיר שהוצג להם היה אפסי באותה עת, וגם העובדים עצמם לא התרשמו שמדובר בעיסקה כדאית. כל זאת לנוכח היקף חובותיה של שיכון ובינוי לבנקים שעמד אז על כמיליארד שקל, והונה העצמי היה שלילי בשווי של מאות מיליוני שקלים.
לדברי השופט, חוסר האטרקטיביות של החברה לא עודדו את ראשי ההסתדרות, וזו בלשון המעטה, לדרוש מחירים גבוהים מדי.
עוד קובע ישעיה, כי טענת התובעים כאילו החברה נמכרה תמורת כ-300 מיליון שקל אינה נכונה, שכן במסגרת התשלום נכלל גם מרכיב הזכויות הסוציאליות ופיצויי הפיטורין של עובדי החברה, ששוויים היה כ-250 מיליון שקל, כך שלמעשה החברה נמכרה תמורת כ-550 מיליון שקל שהינו בטווח המחירים שנקבע על ידי רו"ח סומך.
ישעיה דוחה גם את הטענה של התובעים, לפיה לחברה היו באותה עת מלאי קרקעות בשווי מוערך של 1-1.2 מיליארד שקל, דבר המעיד כי החברה נמכרה במחיר נמוך. לטענתו, הנקודה מעוררת אכן סימני שאלה, אך בחינה מדוקדקת של מצבה הכספי של החברה באותה עת מסירים את סימני השאלה האלו.
ישעיה מקבל את הנתונים שהוצגו על-ידי נציגי החברה, לפיהם באותה עת שיכון ובינוי היתה חייבת לבנקים כמיליארד שקל והונה העצמי היה שלילי במאות מיליוני שקלים. נתונים אלו, שלא נסתרו לטענת ישעיה ע"י התובעים, יצרו "איזון" בין שוויים הרב ועתיר הממון של נכסי החברה ושל הקרקעות שלה לבין ההיקף האדיר של חובותיה והתחייבויותיה האמיתיים.
השופט ישעיה גם מותח ביקורת על התובעים, שהעמידו בפניו נתונים לגבי שווי הנכסים של החברה בלבד, מבלי להתייחס לחובותיה, וכן מהתעלמותם משווי הזכויות הסוציאליות של העובדים כחלק ממחיר העסקה. "הצגה מעין זו של שווי העסקה וערכה נועדה כנראה ליצור רושם מוטעה לפיו נמכרה החברה לעובדיה בנזיד עדשים והיא אינה משקפת את המציאות ואף מעוותת אותה", אומר ישעיה בפסק הדין.
ישעיה דוחה גם את הטענה בנוגע לאי קיומו של מכרז למכירת החברה, וקובע נחרצות כי "הליכי המכירה והצעדים שננקטו על-ידי בכירי ההסתדרות מצביעים בדרך כלל ולכאורה לפחות על התנהלות ראויה במהלך המכירה.
"לבד מהשמצות והאשמות בלתי מבוססות כלל ועיקר כפי המשיבים ואף כלפי אחרים שהיו מעורבים בעסקה, לא עלה בידי המבקשים להציג עובדות או נתונים של ממש שיהיה בהם כדי לתמוך ולו באופן חלקי ולכאורי בגרסתם", מסכם ישעיה את דעתו על התביעה.
גם את הטענות של התובעים כי רקיחת העסקה לוותה במעשי קנוניה וזיוף דוחה ישעיה. "יגעתי ולא מצאתי ביסוס עובדתי לטענות אלה", אומר השופט ומוסיף: "לא ברור לי מהם מעשי המרמה או הזיוף שיוחסו למשיבים ואלו קנוניות ושחיתויות מכוונים המבקשים בטענותיהם. ראיות בעניין זה לא הוצגו".
השופט לא חסך את שבט ביקורו מהתובעים ובא כוחם, על כך שהפריחו הצהרות והטיחו האשמות במשיבים או במי מהם עד כדי ייחוס מעשים פליליים של זיוף ומעשי מרמה לורדי-זר, לצדקה ולאחרים, שהיו מעורבים בעיסקה, כל זאת ללא כל ביסוס עובדתי או אחר.
עם זאת נמנע השופט מלחייב את התובעים בתשלום הוצאות ותשלום שכר טירחה למשיבים, בנימוק כי אופיה הציבורי של התביעה והעובדה שבדיון היו מעורבים הלכה למעשה מאות אלפי חברי ההסתדרות מצד אחד, ואלפי עובדי שיכון ובינוי מצד שני, לא יהיה זה ראוי והולם לפסוק הוצאות במסגרת הליך זה.
_______________
ת.א. 001931/00
