ד"ר שאכר א-נאבלסי, אינטלקטואל ליברלי ירדני החי בארה"ב, קורא לתקשורת הערבית לחדול מכינויו של מחמוד עבאס 'אבו מאזן' - כינוי שלדבריו לקוח משלב המהפיכה. במאמר פרי עטו שהתפרסם ביומון הקטרי "אל-ראיה" תחת הכותרת "מחמוד עבאס לא 'אבו מאזן'", כותב א-נאבלסי: "כינוי זה הוא מספיחי שלב המהפכה וה'אבואים' שלה, שהסתיים עם החתימה על הסכם השלום באוסלו... המדינה הפלשתינית זקוקה לשכל ולמציאותיות ולא לאגרופים ול'אבואים'".
במאמרו טען א-נאבלסי כי מותו של ערפאת - שהיה "עצם בגרונה של הבעיה הפלשתינית" - היווה פריצת דרך עבור הבעיה הפלשתינית, וכי מחמוד עבאס, בניגוד לערפאת, צריך להימנע מהחלטות פופוליסטיות, להישען על המוסדות החוקתיים ולשתף אינטלקטואלים ואנשי עסקים בבניית המדינה הפלשתינית.
להלן עיקרי מאמרו [כפי שתורגמו על-ידי המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון - ממר"י - בראשות יגאל כרמון):
"ראשית, אני מבקש שהתקשורת הערבית תפסיק לחזור על הכינוי 'אבו מאזן'. כינוי זה הוא מספיחי שלב המהפכה וה'אבואים' שלה, [שלב] שהסתיים עם החתימה על הסכם השלום באוסלו בשנת 1993 ועבר לשלב בניית המדינה הפלשתינית הזקוקה לשכל ולמציאותיות ולא לאגרופים ול'אבואים'.
כיום מחמוד עבאס אינו מהפכן או מפקד מלחמת כנופיות, אלא מנהיג פוליטי ומדינאי. הוא לא בא כדי להנהיג מהפכה לחיסול ישראל אלא כדי להקים מדינה פלשתינית ולהגיע להבנה עם ישראל בעניין זה...
[עבאס] השמיע בפסגות עקבה ושרם א-שייח' בשנת 2003 קבע באומץ שהבעיה הפלשתינית היא בעיה מדינית שהפתרונות לה צריכים להיות מדיניים. היתה זו הקריאה המציאותית היחידה [שנשמעה] בהיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, שאף מנהיג ערבי - אפילו עבד אל-נאצר- לא העז להצהירה. מחיר [הצהרה זו] היה הקרבת עתידו הפוליטי של עבאס לזמן מה, כאשר ערפאת משך את השטיח האדום".
"ערפאת - שקרן פתולוגי ומנהיג פופוליסטי"
הוא מונה את הסיבות להיותו של יאסר ערפאת "עצם בגרון", כלשונו. "אישיותו של ערפאת נעצרה ב[שלב בו היה] מפקד מלחמת כנופיות ולא עברה אל השלב בו הפך למנהיג פוליטי של מדינה בעלת היסטוריה מסובכת, מורכבת וארוכה; ערפאת היה חולה במחלתם של השקרנים הפתולוגים שהיא אחד הסימפטומים של היסטריה הגורם לאדם לשקר שלא במודע, כפי שהוא נושם; ערפאת היה אחד ממנהיגי העולם השלישי שנהגו להפתיע את מקבלי ההחלטות באזור ובעולם ב[פעולות] שלא נלקחו בחשבון, כמו הקמת מליציית 'שוהדאא' אל-אקצא' של הפת"ח שהגבירה את המיליטריזציה של האינתיפאדה והרחיקה את פתרונות השלום לבעיה הפלשתינית".
כמו כן, "ישראל, המערב ואמריקה לא האמינו לדבריו, הצהרותיו או החלטותיו של ערפאת. אלו לא היו החלטות ממסדיות אלא החלטות אינדיבידואליות, טמפרמנטיות שנכנעו לרצון האספסוף ברחוב הפלשתיני. ערפאת דרש תמיד ואף פעם לא נתן דבר. כמו כן, הוא היה מנהיג העוסק בטקטיקה ולא באסטרטגיה; ערפאת היה מנהיג פופוליסטי לא רציונאלי, כמו כל מנהיג עולם שלישי הנכנע לרצון הציבור שיצר והכתיר אותו ואינו [פועל למען] צרכי הציבור בהווה ובעתיד. עניינו העיקרי היה לרצות את הציבור שנכנע ליצריו הדואבים מפצעיו הנרקיסיסטים, הדתיים, הלאומיים שותתי הדם".
"ערפאת וקבוצת המשוררים הפלשתינים ובראשם מחמוד דרוויש - יועצו התרבותי וכותב נאומיו לאורך יותר מעשרים שנה, סמיח אל-קאסם, הארון האשם רשיד, עז אל-דין אל-מנאסרה ואחרים, הפכו את הבעיה הפלשתינית מאז 1948 מבעיה מדינית צרופה לבעיה לירית-דמיונית שהפכה אותם לכוכבי שירה. כך עשה ערפאת כשסירב לכל ההסדרים המדיניים שהוצגו לו, אליהם הוא הסתכל במשקפתו של המשורר דרויש ולא בזו של המדינאי המציאותי".
"פיצול האישיות של ערפאת: עלה
זית באו"ם, רובה בעזה ורמאללה"
עוד כותב א-נאבולסי, כי "את האחריות לטיפול בבעיה הפלשתינית לא לקח על עצמו אף מדינאי פיקח כמו בן גוריון, גולדה מאיר, יצחק רבין או שמעון פרס, הרחק מדמיונותיהם וחלומותיהם של המשוררים. לו היה [ערפאת] דומה לנלסון מנדלה - כפי שהיה רוצה להיות - הוא היה חותם על הסכם שלום בקמפ דיויד בשנת 2000. אולם, הוא לא עשה כן מפני שהיה ערפאת ולא מנדלה".
"אמנם ערפאת", מוסיף האינטלקטואל הירדני, "הוא זה שהעלה את הבעיה הפלשתינית על מפת העולם, אולם מאידך הוא לא סייע לבעיה הזו מבחינה פנים [פלשתינית]. הוא לא בנה את מוסדות הרשות הפלשתינית ולא גיבש את החוקים הפלשתיניים. הוא הניח למדינה להיות [מלאה] בשחיתות ובאנרכיה שהבטיחו את יציבות שלטונו בעודם אסון לפלשתינים".
"לבסוף, ערפאת היה מנהיג עם פיצול אישיות. הוא הניף את עלה הזית באו"ם ובקרב חוגים בינלאומיים ובמקביל הניף את הרובה בעמאן, בירות, עזה ורמאללה. הקהילייה הבינלאומית לא הצליחה לסווג אותו במחנה השלום או במחנה המלחמה. התעיה הזו, הן ביחס לעמדה זו והן ביחס לעמדות אחרות, הובילה את הבעיה הפלשתינית לדרכים שונות מסועפות ומסובכות, וכל זה היה כתוצאה מכניעתה של הבעיה הפלשתינית למזג הפוליטי האישי של המנהיג במקום למוסדות החוקתיים".
"ערפאת כמעט והרג את הסוגיה הפלשתינית
לנצח; מותו סלל את הדרך להקמת מדינה"
א-נאבולסי אינו נרתע וממשיך להשמיע ביקורת תקיפה ונחרצת על הראיס שהלך לא מכבר לעולמו. "אין ספק שמותו של יאסר ערפאת פתח את רוב הדלתות שהיו נעולות בפני המדינה הפלשתינית. תוך חודש מאז מותו של ערפאת חלה התקדמות שהרשות הפלשתינית לא עברה מאז שנת 1994 ועד היום.
לאחר מותו של ערפאת התגמשה ישראל והתגמשה [גם] דעת הקהל הישראלית מעט. אוזניהם נפתחו ולו במעט למשמע הקריאה לשלום. זאת למרות ניסיונותיהם של הפונדמנטליזם הדתי הפלשתיני המזוין, על כל פלגיו, לאטום את האוזניים הללו באמצעות פעולות ההתאבדות... ובאמצעות הצהרות 'הגבורה' שמנהיגי הפלגים הללו משמיעים בערוצי הלווין הערביים, המשחקים באש מבלי לדעת את מידת סכנתה לנוכח השינויים הגדולים והרצופים שחלו בעולם.
לאחר מות ערפאת אירע הפיוס הערבי-פלשתיני וחודשו היחסים הערבים-פלשתינים שנהרסו על-ידי 'אגדות הגבורה' של ערפאת, ועל-ידי עמדותיו המדיניות הבלתי אחראיות והבלתי שקולות. כמו כן, נפתחו בפני המנהיגים החדשים של המדינה הפלשתינית הדלתות לדמשק, כווית, בירות, ריאד, דוחה, עמאן ובירות ערב האחרות.
לאחר מות ערפאת מצאו האירופאים מנוחה והאמריקנים נרגעו. הם החלו לבוא בהמוניהם אל לשכות הרשות הפלשתינית כדי לתמוך בשלטון החדש ולהשתתף בהקמת המדינה הדמוקרטית הפלשתינית באמצעות סלילת הדרך לבחירות, הסרת כל המכשולים לכך ותמיכה במגמה המדינית החדשה של המנהיגים הפלשתינים.
אנו רואים שמותו של ערפאת פתח את הצוהר לפלשתינים. מה שהעם הפלשתיני, הערבים, האירופאים, והאמריקנים לא הצליחו לעשות, עשו השמים שהתערבו בזמן הנכון ובמקום הנכון ושלפו מגרונם של הפלשתינים את העצם התקועה הזו, שהפריעה לנשימה הפלשתינית וכמעט חנקה את הבעיה הפלשתינית והרגה אותה לנצח".
"אבו מאזן צריך לעמת הפלשתינים עם האמת המרה:
שיבת הפליטים היא דרישה בלתי אפשרית לחלוטין"
אז מה צריך לעשות אבו מאזן (או מחמוד עבאס, כפי שמתעקש כותב המאמר)? - גם לזה יש לא-נאבולסי תשובות מוכנות. "על עבאס להפסיק עם הדמיונות הלא מציאותיים שערפאת הבטיח לציבור שותת הדם והמהפכן ולעמת את הציבור עם האמיתות המרות. אחת האמיתות הללו היא ששיבת ארבעה מיליון פליטים פלשתינים לישראל היא [דרישה] בלתי אפשרית לחלוטין שמשמעותה הרס מדינת ישראל. אם תהיה זכות שיבה לפליטים הרי שהמקום היחיד שיכול לקלוט אותם הוא אדמת המדינה הפלשתינית.
קבלת ההחלטות הפלשתינית אינה צריכה להיעשות על-ידי המנהיג אלא על-ידי המוסדות החוקתיים, הרשות המחוקקת הנבחרת והיועצים ממכוני לימוד ומחקר; קבלת ההחלטות הפוליטיות [צריכה להיעשות] על בסיס האינטרס של העם הפלשתיני ולא על בסיס רצונו ותקוותיו של העם הפלשתיני. ההחלטות הפופוליסטיות שאימצו המנהיגים הפוליטיים הערבים היו הסיבה לאסונותיהם של הערבים ולנסיגתם למצב בו הם נמצאים היום. על ההנהגה הפלשתינית להיות אמיצה ולא לחשוב על עצמה ועל גורלה בעת קבלת החלטה הפוליטית, אלא לחשוב על האינטרס של המולדת ושל האומה ועל עתיד הדורות [הבאים].
יש לקבל החלטה פלשתינית מאוחדת להפסיק את המיליטריזציה של האינתיפאדה ואת האנרכיה של נשיאת הנשק. יש להפוך את המיליציות והכנופיות הצבאיות למפלגות פוליטיות, לשלבם בישות הפוליטית הפלשתינית ולאפשר להם להביע את דעתם בדרכים פוליטיות ולא צבאיות.
על כל האינטלקטואלים ואנשי העסקים להשתתף בבניית המדינה הפלשתינית במישור הפוליטי. האינטלקטואלים צריכים להשתתף [בבניית המדינה] באמצעות מודעות [פוליטית], קריאה לרציונאליזם פוליטי, ומלחמה בפעולות ההתאבדות. אנשי העסקים צריכים ליטול חלק [בבניית המדינה] באמצעות תמיכה בכלכלת פלשתין ובנית מוסדות חברה אזרחית. זאת כדי שאלה יחליפו את המוסדות החברתיים שהפלגים הדתיים המזוינים הקימו והצליחו באמצעותם לגרוף את תמיכתו של מגזר גדול בחברה הפלשתינית".
לכתבה המלאה המתפרסמת באתר ממר"י:
www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=1725&language=Hebrew
