בית משפט השלום בתל אביב חייב את תשלובת תנובה לשלם פיצוי בסך 9,500 ש"ח לאזרח שמצא גוש פחמי במשקה ה"רוויון" שרכש. מדובר בפסק דין שהוא יותר עקרוני ונועד ללמד את היצרנים לקח, משום שהפיצוי בגין הגוש הוא 2,000 ש"ח בעוד שהוצאות המשפט עומדות על 7,500 ש"ח... אגב, השופט הוסיף לפיצוי זה גם 3.49 ש"ח - "הנזק הממוני" שנגרם לצרכן, הלא הוא עלות המשקה.
בפני השופט מאיר יפרח הובאה תביעתו של עופר רשו, שבשנת 2000 מצא להפתעתו ב"רוויון" גוש שחור, שנראה ומריח כמו פחם. רשו טען, כי פס ייצור של תנובה במחלבת ירושלים, אשר התקלקל במהלך פעולתו, התחמם והביא לשריפת מוצרי החלב שהיו עליו. לטענתו, החברה הודתה בתקלה, אך סירבה להוריד מהמדפים את המוצרים הפגומים שהופצו, למרות שהוכיח לה כי הרוויון מתוצרת פס הייצור הפגום הכיל גוש שחור גדול ומזוהם הנראה כפחם.
התובע: אני מפחד לאכול מוצרי חלב ארוזים
רשו טען, בין היתר, שנגרמה לו טראומה בכל הקשור למוצרי חלב ובפרט כאלו המיוצרים על-ידי תנובה, ובראשם הרוויון אותו נהג לרכוש בתדירות גבוהה. מאז קרות האירוע, לדבריו, הוא נוהג לבדוק בזהירות כל מוצר הארוז באריזה אטומה, טרם הוא מכניסו לפיו.
הוא דרש מבית המשפט לחייב על תנובה לשלם פיצויים עונשיים ולחלופין פיצויים מוגברים, משום שהיא מונופול בתחום מוצרי החלב, ושמה נקשר לא אחת בשערוריות שונות, כשהיא מפגינה זלזול ורשלנות. הוא ציין כדוגמא את פרשת הסיליקון בחלב. לכן, טען, יש "לחנך" את הנתבעת ולהתוות לה את הדרך בה תצעד מעתה והלאה באמצעות הפיצויים כאמור, אשר ישמשו כלי הרתעתי נגדה ולרווחת ציבור הצרכנים כולם.
תנובה, מנגד, כפרה בטענה המייחסת בעיה כלשהי לקו הייצור. לדבריה, הרוויון עבר בדיקות קפדניות בטרם יצא משליטתה ולכן אם נגרם נזק כלשהו לרשו, חזקה שנגרם לאחר שהמוצר יצא משליטתה.
חלקיק הפחם נוצר לאחר ייצור הרוויון ולפני האריזה
השופט יפרח קבע, כי "על-פי העולה מגרסאות שני הצדדים, ניתן לומר כי חלקיק הפחם נוצר והתהווה בשלב כלשהו, בין ייצור הרוויון לבין אריזתו". השופט העדיף את גרסתו של מנהל תחום המעבדות בתנובה, שהוא גם הטכנולוג והמדען הראשי שלה, לפיה "חלקיק הפחם נוצר בתהליך הלחמת קרטונית הרוויון, ולאחר תהליך הייצור של הרוויון עצמו", ולא לפני הלחמת האריזה, כמו שטען התובע. הקביעה מתחייבת מכך ש"בטמפרטורה בה נוצר הרוויון אין כל אפשרות להתפחמות של המוצר", כפי שהעיד המדען הראשי.
השופט יפרח קבע עוד, כי לתובע לא נגרמו נזקי גוף ולכן אין תחולה לחוק האחריות למוצרים פגומים. באשר לרשלנות של תנובה, קבע השופט שברור כי "הימצאות גוף זר דוגמת פחם במוצר מזון, עלולה לעורר אצל הצרכן, לכל הפחות, התרחשות נפשית כלשהי, החל מתדהמה או כעס, וכלה בזעזוע או טראומה נפשית". משכך, קיימת חובת זהירות קונקרטית בין תנובה לתובע.
מאחר שהתקלה אירעה בתחומי מפעלה של תנובה, נטל ההוכחה לכך שלא התרשלה מוטל עליה. "על-מנת לפטור את הנתבעת מאחריות, יש לבחון אם נהגה ללא רשלנות ואם נקטה זהירות סבירה בהתייחס לתהליך ייצור הרוויון". השופט ציין, כי בתנובה קיים "נוהל לפיו עוצרים את המכונה מידי שעה ומבצעים ניקוי קפדני של מַלְחמי סגירת הקרטון, בין היתר גם מפחם. היא גם מפעילה מערך בדיקות קפדני, לזיהוי חריגות במוצריה, בשיטת הבדיקות המדגמיות". אולם, אין די בהימצאות הנוהל ויש לראות אם מקיימים אותו.
פועלים על-פי סטנדרטים נוקשים, אך לא הוכח שקיימו אותם
"כעקרון", קבע השופט, תנובה "יצרה אצלי רושם כי מדובר במחלבה איכותית, הפועלת ככלל על-פי סטנדרטים נוקשים ופיקוח קפדני. דא עקא, בכך לא סגי. הלכה למעשה, לא נוכחתי לדעת כי בשעת או ביום האירוע עצמו ננקטו אמצעי זהירות מספקים למניעת היווצרות הפחם ברוויון".
השופט כתב בהחלטתו, כי תנובה "לא הביאה בפניי את הנהלים הרלוונטיים לעת האירוע", ואף "לא הביאה לעדות אף לא עובד אחד מעובדי פס הייצור, אשר עבד באותו יום בסביבות פס הייצור, היכול להעיד, ממעשיו שלו, כי נקט את אמצעי הזהירות הדרושים למניעת היווצרות הפחם במוצר הרוויון". השופט הדגיש, כי "ייתכן מאוד כי בעדות שכזו היה מספיק על-מנת לקבוע כי הנתבעת עשתה ככל יכולתה על-מנת למנוע את האירוע, ובכך לפטור את עצמה מאחריות לנזק".
באשר לגובה הנזק הנפשי שנגרם לתובע, ציין השופט שלא הובאו כל ראיות בנושא והתובע אף לא פנה לטיפול רפואי או נפשי. "עדותו מלמדת, לטעמי, אך על חוסר נוחות או מעט למעלה מכך, אשר נגרמה לו בעקבות האירוע. הלכה למעשה, על-פי דברי התובע, כחודש (פחות או יותר) לאחר האירוע שב הוא לצרוך מוצרי חלב בשפע, וכפי שציין, אף מתוצרתה של התובעת".
לא מדובר ב"זוטי דברים"
השופט גם דחה את טענתה של תנובה כי מדובר ב"זוטי דברים", טענה אותה "נזכרה" להעלות רק בשלב הסיכומים. יפרח קבע, כי "לא ניתן לבטל במחי יד זכות אשר הוקנתה במפורש בדין על-ידי המחוקק, קל וחומר שעה שקבעתי כי התובע סבל מאובדן נוחות, או אף מעט למעלה מכך", וכן כי "כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו הם חיוניים לניהולם התקין של חיי האדם בפרט ושל חיי החברה בכלל וככאלו, עליהם לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי".
מנגד, דחה השופט את בקשת התובע להשית על תנובה פיצויים עונשיים ("אין לי ספק, כי לא ניתן לייחס לנתבעת בהקשרו של האירוע נשוא התובענה כל כוונה להזיק או זדון"), או פיצויים מוגברים ("שנפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות").
[ת.א. 83435/00]
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
