בית משפט השלום בתל אביב קיבל (יום ד', 6.4.05) את תביעתו של אלחנן קליר, בה ביקש להצהיר כי החוב הנקוב בהודעה ששלחה אליו עיריית רמת גן, אשר מתייחס ל-49 קנסות חנייה, התיישן ואין לגבותו.
מי מאיתנו לא חלם שכל חובותיו לעירייה ייעלמו בן לילה במסדרונות העירייה הקפקאיים, יטבעו בים הבירוקרטיה העירונית האפרורית. אלחנן קליר הצליח איפה שרבים מאיתנו אפילו לא ניסו - הוא פנה לבית המשפט מבלי לחלוק על ביצוע העבירות, מבלי לחלוק על כך שהקנסות הוטלו עליו כדין ופשוט טען להתיישנות.
במרכז המחלוקת בין קליר לעירייה עמדה התראה מחודש דצמבר 2001, אשר אם נשלחה ונמסרה כדין לקליר, היא עצרה את תקופת התיישנות העונש ואם לא, הרי שהחוב התיישן ואין לגבותו.
ביהמ"ש קבע, כי היה על העירייה להוכיח בראיות קבילות, את כל השלבים של משלוח ההתראה וכי בעוד שקיימות עדויות קבילות לגבי חוליות השרשרת שבוצעו על-ידי העירייה ועל-ידי החברה לאוטומציה (אשר שולחת את קובץ ההודעות הנשלח אליה מהעירייה לבית הדפוס), הרי שלא כך לגבי הפעולות בשרשרת אשר מבוצעות על-ידי בית הדפוס והדואר.
השופטת רות רונן בחנה את השלבים בעבודת בית הדפוס וקבעה, כי לא ניתן להוכיח שבית הדפוס אכן מדפיס את כל המכתבים שהוא אמור להדפיס לצורך משלוחם.
"אינני סבורה כי הנטל המוטל על העירייה, להוכיח גם את השלבים הנוספים במשלוח המכתב למבקש הוא נטל כבד מדי. על כל פנים, מאחר שאין מחלוקת כי יש לשלוח הודעות על עונש מדי שלוש שנים, יש לבחון על פי כללי הראיות האם הודעות כאלה נשלחו. כאשר מדובר בטענה לגבי משלוח עשרות אלפי הודעות, יש לבחון לדעתי בתשומת לב את הליך המשלוח ככללותו, כדי שניתן יהיה לקבוע כי הוכח המשלוח של המכתב אל המבקש".
הפ 201183/04
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
