"כי מה היפה/ אם לא ראשית הנורא, שעל גבול הנסבל/ ואדם משתאה לו על כי בשויון נפשו/ הוא בז להרגנו. כל מלאך הוא נורא"/
- כותב רילקה באלגיה 1 מתוך אלגיות דואינו.
תערוכה חדשה נפתחת בבית האמנים בירושלים.
עבודתה של האמנית, שגית, היא שיר תוגה שמילותיו הם החומרים המזוהים עם קיומו של הגוף, עם המיצים המקיימים אותו, עם קיומו של היקום המתרחב ומתכווץ חליפות כאילו היה ריאה הנושמת כדי לקיים את עצמה. חומרים אלה, בעבודותיה של שגית, מתוארים ביופי מעורר חלחלה. החיים והמוות מתלכדים לישות אחת.
הדימויים בתצלומים, כמו גם האובייקטים אותם הם מסמנים מכים בעיניו ובנפשו של המתבונן בפיזיות מאיימת ומהפנטת כשירתן של הסירנות.
מה שגלוי באופן כה מדויק וישיר מרמז על קיומן של חידות, קיומם של סודות והתרחשויות שאי אפשר למחוק, שאי אפשר לפזר כמו אפר שרוף לארבע רוחות. מה שנותר הוא לכנסם למילותיו של שיר ולהשמיע אותו אל תוך החלל בקול מתמשך וחרישי.
- הקטע המצוטט נלקח מתוך: ריינר מריה רילקה, אלגיות דואינו,
הספריה החדשה לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ובתרגום: שמעון זנדבנק.
רק, לכאורה, לפי שעה
