בתערוכה אובססיה מנסה האמן יהודה טלמור לנגוע בקצוות בקווי הגבולות הדקים, קווי הגבול שהקשר ביניהם מטושטש. אחדים מהם נוגעים או ניתן לומר משיקים אחד לשני. בתערוכה מנסה האמן להמחיש את הדואליות הזאת של כאב והנאה שניהם ניתנים לתיאור בצורה זו.
ניתן לומר שכמו בחיים כשלעצמם בצורה של סימביוטיות - ישנם כאלו שהצורך שלהם הינו סבילת כאב וישנם כאלו מן הצד השני המרגישים צורך להכאיב.
בתערוכה, האמן מנסה לגעת גם בנושא הקשור ליחסי הגומלין בין המזוכיסט והסדיסט (סאד ומזוך) תוך ניגוד להבחין בסמיוזה שבין השניים. באבחנה דקה הוא מתאר סיטואציות אפשריות אך לא בהכרח ריאליסטיות, אם כי אפשריות.
ישנו מרווח לצופה לדמיין את מהות היחסים בין הדמויות לעצמן, ולבין אחרים.
סרט הוידאו "הזיות ברוטב קוראסון" והצילומים שילוו את התערוכה עצמה, משקפים את השקפתו בנוגע ליחסים הנרקמים בין המשתתפים והנזילות בין מציאות ממשית ומציאות בדוייה שעוברת כמוטיב מרכזי בסרט. יחסי תלות סיפוק הדדי וצורך הדדי.
מבחינה צורנית, הציורים מייצגים בצורה שהינה גרפית פונוגרפית, אלה מותירים מרחב לדמיון אל הצופה הן מבחינת החופשיות הויזואלית עולם ויזואלי שמושפע מהמדיה מהפרסום צבעי זהב זוהרים המריחה השטוחה שנותן איזה מין אשליה של גרפיות פרסומית הרישום המושפע מאיור וקומיקס, היוצרים והבוראים מחדש את הדמויות הקינקיות ונותנים להם מעין הילה להיות במרכז הפודיום;
ולבין הצגת הסרט היוצר איזה הזיה פרועה של דמות פיקטיבית שמגולמת בידי היוצר הזורקת אותנו לכיוון קצת אחר קומי סוריאליסטי הזוי המהרהר לנו לחלוטין את עולמו הממשי שבמבט ראשון נראה כסגנון מאוד שונה מהציורים אך יוצר רובד אחר ונגיעה אחרת מהעולם הויזואלי של הציורים אך דווקא בשוני בין הסגנונות הויזואלים יצור האמן ספקטור רחב יותר שלמראית עין נראה שונה בתכלית אך מעשיר את התעורכה בכללותה.
