בית המשפט העליון הפך היום (ד', 8.6.05) את פסק דינו של השופט, עודד מודריק, מבית המשפט המחוזי, ופסק כי עפר נמרודי יוכל לחזור לכהן כדירקטור בחברות ציבוריות כבר החל מעוד כשבועיים וזאת בניגוד לעמדת המדינה שטענה כי נמרודי מנוע מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית עד סוף שנת 2006.

ההחלטה נתקבלה ברוב דעות, כאשר השופטים אדמונד לוי וסלים ג'ובראן מקבלים את הערעור, כנגד דעתה החולקת של השופטת איילה פרוקצ'יה. את ערעורו של נמרודי הגישו בשמו עוה"ד ד"ר דורי קלגסבלד ושרון קלינמן.

בית המשפט העליון קיבל בכך את ערעורו של עופר נמרודי נגד מדינת ישראל, ופסק כי תוסר מניעותו מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית החל מיום 25.6.05, וזאת בתום 5 שנים מיום התפטרותו הפורמלית מתפקידיו כדירקטור בחברות בהן כיהן אותו זמן.

נמרודי הורשע כידוע בפסק דין חלוט, בין היתר בעבירות הפוסלות אותו, לפי הדין, מלהתמנות לדירקטור בחברה ציבורית למשך חמש שנים. הוא בקש שבית המשפט יקבע שמניין תקופת הפסילה הֵחֵל במועד מסוים לפני שניתן פסק הדין המרשיע.

מעניין לציין כי נמרודי לא טען שעל אף הרשעתו בעבירות פוסלות יש לקבוע שאין הוא מנוע מלכהן כדירקטור, או כי בשל הנסיבות שבהן נעברו העבירות הפוסלות, מן הראוי לצמצם את תקופת הפסילה. מכאן השתמע - וזו היתה הנחת הבסיס של החלטת בית המשפט במחוזי ובעליון - שנמרודי הסכים כי נוכח הרשעתו בעבירות פוסלות קמה הצדקה למסגרת בת חמש שנים של תקופת פסילה הקבועה בדין.

האירועים:

השתלשלות העניינים החלה ביום 21.10.1999 אז נמרודי שלח מכתב לשתי החברות הציבוריות שבהן כיהן כיו"ר הדירקטוריון (מעריב החזקות בע"מ ומעריב הוצאת מודיעין בע"מ) ובו בקשה למנות לו ממלא מקום. זה היה על רקע החקירה המשטרתית שהתנהלה נגדו בעת ההיא ונוכח רצונו "... להעמיד לרשותי את הזמן הדרוש כדי להזים את חשדות השווא; הא ותו לא". ב- 23.11.1999 נמרודי נעצר לחקירה וב- 26.12.1999 הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40450/99). כתב האישום ייחס לו תשע פרשיות עברה ובכללן עבירת ניסיון לקשור קשר לרצוח אדם, מתן שוחד, פעולות הדחה בעדות, הדחה בחקירה, הטרדת עד ועבירות נוספות (בהן גם העבירות הפוסלות).

לאחר מכן (9.2.2000) בית המשפט הורה לעצור את נמרודי עד תום ההליכים במשפט. אי לכך ביום 25.6.2000 הוא שלח הודעת התפטרות מתפקידיו כמנכ"ל, יו"ר דירקטוריון או דירקטור בחברות ובכל אחת מחברות השנות שלהן. ההודעה נומקה בכך ש"בנסיבות שנוצרו אינני יכול למלא את תפקידי". ביום 1.10.2001 הוא הורשע בעבירות של שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. ההרשעה כידוע הייתה בעקבות הסדר טיעון שמכוחו תוקן כתב האישום ונמרודי הודה בעובדות כתב האישום המתוקן (שממנו הושמטו שאר העבירות שנכללו בכתב האישום המקורי).

ביום 24.10.2001 ניתן גזר הדין ( 15 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים, מאסר מותנה וקנס. במניין עונש המאסר הממשי הובאה בחשבון תקופת מעצר של כ-15 חודשים).

המועדים השונים

בית המשפט היה ער לכך שניתן להצביע על שלושה מועדי מפתח בתוך מהלך עניינים זה: 23.11.1999 (יום המעצר), 25.6.2000 (יום ההתפטרות), 1.10.2001 (יום ההרשעה).

נמרודי טען כי יש לקבוע את זכאותו להתמנות כדירקטור בחברות ציבוריות כתום חמש שנים מיום המעצר (החל ביום 23.11.2004), או לחילופין, כתום חמש שנים מיום ההתפטרות (החל ביום 25.6.2005). מדינת ישראל טענה כי זכאות זו תתכונן כתום חמש שנים מיום ההרשעה (11.10.2006).

הדין ותכליתו

סעיף 226(א) לחוק החברות מורה כי לא ימונה לכהונת דירקטור בחברה ציבורית אדם שהורשע בפסק דין חלוט, אלא אם חלפו חמש שנים מיום מתן פסק הדין שבו הורשע. בין העבירות המפורטות שם כיוצרות מצב פסלות, מצויות גם שתיים מהעבירות בהן הורשע המבקש: מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי חוק העונשין, ורישום כוזב במסמכי תאגיד לאותו חוק. סעיף 226 (ב) לחוק החברות מעניק לבית המשפט רשות לקבוע - במועד ההרשעה או לאחריה - כי הוראת הפסלות לא תופעל בנסיבותיה של הרשעה מסוימת.

הצדדים הסכימו כי תכלית הוראות הדין הללו היא יצירת חיץ של הגנה על הציבור (בעיקר ציבור המשקיעים בשוק ההון אך מן הסתם גם על ציבור הספקים והצרכנים העלול אף הוא להינזק מדירקטוריון המוליך את החברה הציבורית אל עברי פי פחת) מפניו של דירקטור שסרח ושמט בהתנהגותו את הקרקע מתחת לפני יכולתו לשמש דירקטור ראוי. נפסק בבית המשפט המחוזי כי זו תכלית ציבורית אובייקטיבית ואין עמה תכלית ענישה (סנקציה) פרטנית. בית המשפט המחוזי פסק כי החוק מניח - הנחה חלוטה - שהזמן (כלומר תקופת הפסילה מכהונת דירקטור) יעלה ארוכה לפגמים שדבקו בדירקטור בשל כִּשְלֵי התנהגותו והוא יוכל לשוב ולאחוז במשרתו.

טענות נמרודי

נמרודי סבר כי מכיון שמיום המעצר ואילך לא יכול היה, באופן אובייקטיבי, לכהן כדירקטור וכיון שמאז ועד עתה חלפו חמש שנים של חדלות כהונה, השיגה תקופה זו את תכליתו הברורה של הדין וניתן להשיב לו את משרתו. בראשונה הייתה חדלות הכהונה למעשה (שכן נמנע מן המבקש, כעציר, לפעול כדירקטור) אולם בהמשך (מיום ההתפטרות) התהוותה גם חדלות כהונה להלכה. באי כוח נמרודי לא ראו טעם להבחין בין התפטרות להלכה להתפטרות למעשה, שכן, כאמור, הם גרסו שהחוק השיג את תכליתו באמצעות "תקופת הצינון" המעשית. הם הציעו, כקו נסיגה (fall back), שבית המשפט ימנה את תקופת הפסילה מיום ההתפטרות הפורמלית.

שנית, נמרודי הצביע על שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מכוח הוראת סעיף 226(ב) לקבוע שהוראת הפסלות לא תמומש במקרה מסוים. הביטוי התוחם את שיקול הדעת - "...ובשים לב בין היתר לנסיבות בהן נעברה העבירה" מצביע לדעת נמרודי על מסגרת שיקולים רחבה ש"נסיבות העבירה" הן רק מרכיב אחד בה. כיון שבית המשפט הורשה למנוע את מימוש הפסילה כליל, בודאי שהוא מורשה, לקצר את תקופת הפסילה.

שלישית, עו"ד של המו"ל טענו כי מעצרו נבע מן האישומים החמורים שנכללו בפסק הדין המקורי. ןטענתם, אילו סב כתב האישום מלכתחילה על אודות העבירות בהן הורשע המבקש בסופו של דבר, לא היה נעצר כל עיקר. אלמלא נעצר היה בידו להמשיך בתפקידו כדירקטור. לכן נמצא שבשל מעצר שלאחר חודשים רבים יסתבר להיות חסר הצדקה הוא ניזוק פעמיים, פעם בשלילת חירותו ופעם בשלילת יכולתו לכהן כדירקטור משך תקופה העולה בשנתיים ימים על תקופת הפסילה החוקית. זו לפי הטענה תוצאה מעוולת שאינה צודקת ואינה מידתית. לכן טענו מן הראוי לחתור בפרשנות תכליתית של הדין לתוצאה צודקת וסבירה המגשימה את תכלית החוק ומגינה על האינטרס הציבורי במידה הראויה ולא להתבצר מאחורי לשון החוק כדי לחרוג מן המידה ולפגוע בזכויות יסוד של אדם.

תשובת המדינה

המדינה סמכה תגובתה בעיקר על לשון סעיף 226(א) לחוק החברות הקובע, חד-משמעית, את מועד ההרשעה כמועד ממנו מתחילה תקופת הפסילה. לטענתה, לכך טעם ותכלית משולשים. ראשית, הוראת הדין משקפת איזון נאות בין חזקת החפות המגוננת על האינטרס הפרטי של נושא המשרה בטרם הורשע, לבין אינטרס הציבור המגולם בהגנה על המשקיעים בשוק ההון מפניו של דירקטור שעבר עבירה פוסלת. הא ראייה לטענת המדינה, שבהצעת חוק החברות ננקב מועד הגשת כתב האישום כיום תחילתה של תקופת הפסילה ואילו בנוסחו התקף של החוק הומר נוסח ההצעה בקביעת מועד פסק הדין המרשיע כיום ההתחלה של מניין הפסילה. לכן נטען יש להעמיד את המחוקק בחזקתו ששקל את האפשרויות השונות ומצא את הנוסח הקיים כנוסחת איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים.

שנית, גם המדינה היתה שותפה לעמדה שתכלית הוראת הדין היא הגנה על הציבור מפני דירקטורים שאינם ראויים לכהונתם מפני שמעלו בחובתם כלפי אותו ציבור. מכאן לטענתה מסתבר מדוע שיקול הדעת שהוענק לבית המשפט לבטל (או לקצר) את תקופת הפסילה מתגדר ומצטמצם בעיקר למצבים שבהם נסיבות העבירה אינן מצדיקות פסילה. שיקולים אישיים ונסיבות אישיות (כגון העדר יכולת לתפקד כדירקטור בשל הצורך להתמקד בהליך שיפוטי; מניעות סובייקטיבית מלכהן הנעוצה בטעמים כלשהם, תהא עוצמתם אשר תהא) אינם נשקלים או שמשקלם מועט ביותר.

שלישית, יש חשיבות בוודאות המשפטית ובאינטרס הפומביות. התייחסות למועד ההרשעה כמועד הרלוונטי מאפשרת לציבור לעקוב אחר מינוי או פסילה של דירקטור זה או אחר, מבלי להיזקק לבקיאות מיוחדת בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. די לציבור לדעת כי פלוני הורשע בעבירה פוסלת, על מנת שיסיק כי הוא מנוע למשך חמש שנים מלכהן כדירקטור. אינטרס הציבור ייפגע, אם לכל נאשם יהיה הכוח לעשות דין לעצמו, לקבוע לעצמו את המועד הנוח לו להתפטרות ולצפות לכך שבחירתו תיקבע כמועד שבו יחל "מרוץ" הפסלות.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה.

לעומת זאת, ברוב דעות השופטים לוי וג'ובראן וכנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה, הוחלט בבית המשפט העליון לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי תוסר מניעותו שלנמרודי עופר מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית החל מיום 25.6.05, וזאת בתום 5 שנים מיום התפטרותו הפורמלית מתפקידיו כדירקטור בחברות בהן כיהן אותו זמן.