ככל שמתקרב מועד ההינתקות, הולכים וגוברים סימני המצוקה אותם משדרת מינהלת סל"ע, שבראשה עומד יונתן בשיא. כמות הפניות מצידם של המתישבים אינה עומדת בקנה מידה אחד עם התחזיות וגוברת הביקורת על אוזלת היד שמגלה המינהלת כלפי אלה שבחרו לפנות אליה ולממש את זכויותיהם מבעוד מועד.
אמנם במשך החודשים האחרונים נמצאו פתרונות חלקיים עבור המיועדים לפינוי, אולם חלק גדול מהם נותר עדיין בין הפטיש לסדן והשבוע, כשבאו חלקם לקבל לידיהם את ה'קראווילות' המבטיחות, גילו כי מדובר יותר בקראוונים מאשר בווילות. מבתים מרווחים של 120 מ"ר ויותר, נאלצו לעבור לבתי גבס דחוקים של 60 מ"ר. תנאי מעברה.

בעקבות כך, החלו אנשי המינהלת במהלך השבועות האחרונים לתור באופן נואש אחרי פתרונות זמינים אשר יסיטו את הביקורת הציבורית מהם והלאה. במסגרת זו הם מתדפקים על כל דלת אפשרית ובגיבויו של ראש הממשלה אריאל שרון מבטיחים גדולות ונצורות לכל מי שייאות לקלוט אליו את המפונים.

אילוצי הזמן והיעדר נכונות מצד גורמים רבים לשתף עימם פעולה, הביאו במהלך השבועות האחרונים את אנשי סל"ע למקומות יצירתיים מאוד, כשהם מצויידים בארסנל הבטחות ופיתויים המנותק לחלוטין מהמצב הכלכלי בישראל.

הקיבוצים הדתיים סירבו בינתיים

הרעיון היצירתי לפנות לקיבוצים עם שלל הצעות מפתות עלה לאחר שכלו כל הקיצין. ספק רב אם מקומות אחרים, גם כאלה שאינם נתונים בגירעונות קשים, היו מרשים לעצמם לסרב להצעות שאותם הציעו אנשי מינהלת ההינתקות לראשי הקיבוצים. לצערם של אנשי סל"ע, התברר כי הקיבוצים הדתיים לא "קופצים על המציאה". אנשי קיבוץ חפץ חיים שקיבלו הצעה למחוק את חובות הקיבוץ שמצוי במשבר כלכלי כבד, סירבו להידבר עם אנשי סל"ע לפני מועד ביצוע ההינתקות.

כשהבינו במינהלת כי אין עם מי לדבר, מצאו פיתרון חלקי שיאפשר את קליטתם של חלק מהמפונים לא הרחק מחפץ חיים, בישוב יד בנימין. לאחר ביצוע התוכנית, כך הם מאמינים, ניתן יהיה לשוב ולהידבר עם אנשי חפץ חיים, אשר מן הסתם יאותו לקבל אליהם את המפונים בזרועות פתוחות.

גם לאחר שנמצאו הפתרונות הללו, ציבור גדול מקרב המפונים נותר עדיין ללא חלופות מגורים כלשהן. אנשי המינהלת מצידם החליטו ללכת על כל הקופה ופנו בצעד כמעט חסר סיכוי אל אנשי הקיבוצים של "השומר הצעיר", בבקשה כי יאפשרו את קליטת המפונים בתחומם.
המחיר שנאלץ הציבור בישראל לשלם עבור כשלונה של המינהלת ואילוציה בשל כך לפנות דווקא למי שמייצגים את הצד הקוטבי של המתרס, קיבוצי "השומר הצעיר", נראה דומה לשערוריית מחיקת חובות הקיבוצים.

ראש הממשלה אריאל שרון, אשר בעבר התבטא לא פעם נגד הזרמת סכומי עתק לכיסוי חובות הקיבוצים, הוא שעומד היום מאחורי יוזמה דומה, רק שהפעם הדבר משתלם גם לו. התקשורת ממשיכה להתעלם גם היום מהמרוויחים האמיתיים, בזמן שתשלום סכומי עתק מכספי הציבור, עוברים שוב, במה שהפך כבר לריטואל, לכיסוי חובות הקיבוצים.

במשא-ומתן מול המתנחלים נמצאת ממשלת שרון במצב של "Win-Win". המתנחלים, כך היא משוכנעת, יפונו בכל מקרה ולכן ניתן להתנער מתשלום פיצוי הוגן המגיע להם. את דעתו בנושא זה ביטא לפני מספר שבועות גם שופט בית המשפט העליון מישאל חשין בעת שתקף את המדינה בדיון שהתקיים בנושא בבג"צ ובו אמר כי "עם ישראל החליט שהוא רוצה להינתק ולכן עם ישראל צריך לשלם". חשין היה בדעת מיעוט מול, למשל, הנשיא אהרן ברק, שאמר כי "דברי העותרים חדרו ללב, אבל ההכרעות יינתנו לא רק לפי נטיית הלב".

לעומת זאת, במו"מ שנוהל מול הקיבוצים, אשר היו בעמדת כוח, נאותה הממשלה לשלם, בעקבות כישלון פעולותיה של מינהלת ההינתקות, מחיר בלתי נתפס. במה שקשור לקיבוצים, כך התברר השבוע, אידיאולוגיה היא דבר שעשוי להפריע רק עד רף מסוים: בהתאמה למחיר שהציעו אנשי מינהלת ההינתקות לאנשי הקיבוצים, התפוגגו כל הערכים. המתנחלים מגוש קטיף וצפון השומרון הפכו פתאום בעיני הקיבוצים לאורחים רצויים. כך קורה, למשל, שקיבוץ מפלסים ניאות להצבתן של 32 יחידות דיור בתחומו, שאמורות להימסר בקרוב למפונים מגוש קטיף.


הצעה שלא ניתן לסרב לה

קיבוץ כרמיה, השייך ל"השומר הצעיר", שוכן לא הרחק מיד מרדכי ומונה 70 משפחות. אנשי מינהלת סל"ע, שסימנו את הקיבוץ כמקום פוטנציאלי לקליטת ציבור דתי וחילוני מאלי סיני וניסנית, הציעו לאנשי כרמיה הצעה שאי אפשר לסרב לה. בין היתר הובטח להם כי הקיבוץ יהפוך לישוב עירוני-כפרי שיאפשר רישום של בתים ושטחים חקלאים לתושבים וכי הממשלה תתקצב את שיקום התשתיות בקיבוץ.
על-פי ההסכם בין הקיבוץ למינהלת סל"ע, ישוכנו בחלקו הצפוני של הקיבוץ, בתנאי שכירות למשך שנתיים, מאות מתישבים מגוש קטיף ולאחר מכן ייבנו עבורם בתי הקבע בצידו המערבי. בכל אותה עת ישולמו דמי שכירות לקיבוץ ולאחר מכן יעברו הבתים לבעלותו.

זמן קצר לאחר שניתן להם כל מבוקשם הודיעו אנשי כרמיה כי הם ממתינים בקוצר רוח להקמתו לראשונה של בית כנסת בקיבוץ, במבנה מיוחד שהוקצה לשם כך וכי הם אפילו מתכוונים בקרוב להכשיר את חדר האוכל ולקבוע מזוזות בכל מבני הקיבוץ. הדבר שמשום מה היה קשה לתושבים לקבל הוא הקמת מקווה טהרה בתחומי הקיבוץ, אולם לבסוף החליטו התושבים לבלוע גם את המשימה הזו.


מעוז הקומוניסטים

יתכן וקרבתו של כרמיה לגוש קטיף הכשירה במידת מה את הלבבות בקרב חברי הקיבוץ לפגישה עם אנשי סל"ע, אולם אין ספק שחברי קיבוץ יד חנה, שגם על שולחנם הונחו הצעות כלכליות חסרות תקדים, לא היו מוכרים את היקר להם מכל, בכל מחיר.

יד חנה, שהוקם ב-1950 על שמה של חנה סנש, הוא הקיבוץ הקומוניסטי היחיד שהוקם אי פעם בישראל. בעבר, בשל אופיו הקיצוני, הוטל עליו חרם כלכלי ע"י כל הקיבוצים האחרים והוא אף זכה להתנכרות מתמדת אפילו מצידן של מפלגות השמאל. לבסוף הוא אומץ רק ע"י המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

בין הפירות שהצמיח יד חנה ניתן למצוא גם דמויות שנויות במחלוקת כמו דרור פיילר, שבמסגרת תערוכה שהתקיימה בחסות ממשלת שוודיה אשתקד, במוזיאון שטוקהולם, הציג יחד עם בת זוגו גונילה שילד פיילר, את מה שהם כינו "שלגיה וטירוף המציאות". במיצג, שעורר את חמתו של שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, אשר חיבל בו ואף זכה לשבחים בשל כך מראש הממשלה - נראתה סירה הצפה בבריכת דם, כשעל מפרשה מוצגת תמונתה של המחבלת שביצעה את פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה, בו נרצחו 21 ישראלים.

חבר אחר ביד חנה הוא איש הקולנוע ישי שוסטר, אשר זכה לפרסום בעקבות הסרט "יומן מילואים", אשר עורר זעם רב בקרב רבים, בו הוא מתאר את שירות המילואים שלו בחברון בצל השאלה: "האם, כאדם בעל דעות שמאלניות, חובתו המצפונית גוברת על חובתו למדינה"?

גם העיתונאית כרמית גיא מתגוררת ביד חנה ואף כתבה את תולדות הקיבוץ בספרה "מסע ליד חנה". גיא, אשר הגדירה עצמה בשידור רדיו כ"קיבוצניקית קומוניסטית", זכתה במשך השנים לביקורות קשות בשל מתן ביטוי לדעותיה בתקשורת. במאמר שכתבה לאחרונה ב"העין השביעית" היללה גיא את חיים יבין, אשר נתן ביטוי למשנתו הפוליטית נגד המתישבים ביש"ע במסגרת הסדרה שהכין - "ארץ המתנחלים".

עמוס צוק שימש בעבר כמנהל שכיר של קיבוץ יד חנה ולפני שנה הצטרף לצוות העובדים של מינהלת ההינתקות. צוק, בעקבות היכרות אישית עם אנשי הקיבוץ, נטע את התקווה בקרב ראשי המינהלת כי אנשי יד חנה יאותו לכל, אם רק יסייעו להם לפתור את הבעיות הכלכליות שאליהן נקלעו. עם זאת, ספק רב אם בטרם הציע לכבוש את יד חנה ידע עד כמה מוכנים חבריו אנשי המינהלת ללכת רחוק.
בתמורה למיזוג הקיבוץ עם חומש, ישוב קהילתי מעורב, אחד מחמשת הישובים שמפנה ישראל בצפון השומרון, הציע יונתן בשיא לחברי יד חנה להפוך את הקיבוץ לישוב כפרי שיתופי קהילתי. "חובו של הקיבוץ יימחק, ייבנו בו מבני ציבור וכ-17 מיליון שקל יושקעו בשיפור התשתיות בקיבוץ".

במקביל נפגש יונתן בשיא עם ראשי "גרנות", אגודה שיתופית חקלאית בבעלות 41 קיבוצים ומושבים, שהבטיחו גם מצידם להגיע להסדר חובות עם הקיבוץ.

פרט למחיקת החובות והזרמת כספים מצד הממשלה הובטח לחברי הקיבוץ כי כל אחד מהם יזכה לרשום בעלות על נחלות, דונם כל אחת, על אדמות המשק ועל הנכסים הכלכליים והציבוריים של הקיבוץ. כמו כן יובטחו גם תנאי הפנסיה של החברים.

ויתור על אידאולוגיה

מול ההצעות הללו הסכימו מרבית חברי הקיבוץ "לוותר על הפטפוט האידאולוגי שיותיר את החברים ללא כלום". מנגד עמדו מספר חברי קיבוץ בודדים שהתעקשו להביע את התנגדותם למהלך, ביניהם גם פנינה פיילר, אמו בת ה-83 של דרור פיילר, בעל המיצג בשוודיה. אחרים קראו לנסות להגיע להסכם עם גורמים ממשלתיים לקליטתן של קבוצות אחרות שזקוקות לבית, ואחרים, שלא התנגדו אידיאולוגית לקליטת המתישבים, קראו להקמת ועדת קבלה שתמיין את קבלתם של המפונים מחומש. עם זאת, ספק רב אם המתנגדים הבודדים היו מביעים את דעתם אלמלא ידעו כי ההחלטה על חתימת ההסכם עם מינהלת סל"ע, תזכה בכל מקרה לתמיכה מצד רובם המוחלט של חברי יד חנה.

ההסכמים הכמעט דמיוניים שנחתמו בעת האחרונה עם הקיבוצים השונים, מעלים את השאלה מדוע לא בחרו אנשי מינהלת ההינתקות, שפועלת בתיאום מלא עם משרד ראש הממשלה, להגיע להסדרים דומים אשר עשויים היו לגבות מחיר נמוך בהרבה מכיסו של הציבור בישראל. התשובה לכך טמונה ככל הנראה בעובדה שהמשבר הכלכלי של הקיבוצים הוא סוג של מטרד לא רק עבור ממשלות שמאל. המחיר הבלתי נתפס הזה, מעיד על ניסיון של ראש הממשלה לפטור את עצמו מכאב הראש הקיבוצי, באמתלה של סיוע למפונים. זאת הוא מצליח לעשות מבלי לספוג ביקורות שהיו נחלתם של ראשי ממשלות קודמות שנרתמו לסייע למצוקתם של הקיבוצים.


בור בלי תחתית

מדי עשר שנים בערך, נרתמו ממשלות ישראל לסייע למשבר הכלכלי בקיבוצים בכך שהזרימו להם סכומי עתק לכיסוי חובותיהם. הציבור בדרך כלל לא התרגש נוכח עובדה הזו. זאת עד שנת 1989, אז ה"סיוע" חרג מכל פרופורציה: במסגרת ההסכם שכונה "הסדר הקיבוצים" אשר נחתם באותה עת בין המדינה והבנקים לקיבוצים, מחקה המדינה חובות של מיליארדי דולרים לקיבוצים, שילמה מכספי ציבור לנושים אחרים והסדירה החזרי חובות אחרים. למרות זאת, כעבור מספר שנים, מצאו עצמם הקיבוצים במצב דומה של חובות בסכומי עתק.

בצעד שעורר ביקורת קשה מצד הציבור, החליטה הממשלה שוב, בשנת 1996, להזרים אל הקיבוצים מיליארדי דולרים נוספים. כדי להמעיט במידת האפשר מן הביקורת, הוצגה המחווה הזו כ"הסכם הקיבוצים המשלים".

רק מספר שנים היו צריכות לחלוף כדי לגלות כי כל הסכם קיבוצים שלא יהיה, לא יכול באמת להשלים באופן טוטאלי את הפתרון לבעיה, לא של הקיבוצים ובעיקר לא של הציבור שעמד לשלם שוב לטובת הקיבוצים ממיטב כספו: חובות הקיבוצים גדלו שוב לכדי מיליארדי דולרים ואנשיהם פועלים גם כיום כדי לשכנע שוב את חברי הממשלה להזרים סכומי עתק מקופת המדינה לכיסוי בור חובות נטול תחתית.

ההסכם שנחתם בין מינהלת ההינתקות לבין חברי הקיבוצים, ובמיוחד אל מול הקיבוץ הרדיקאלי יד חנה, שחבריו ניאותו להפכו ל"מושב נטול זהות אידיאולוגית", הוכיח שוב כי בניגוד לנחישות שמפגינים המתישבים במקומות המיועדים לפינוי, את השמאל ניתן לקנות בכסף. עם זאת, יש לציין לחובתה של הממשלה, כי איש ממתנגדי ההינתקות לא נדרש לעמוד מול ההצעות המפתות שהונחו על שולחנם של ראשי הקיבוצים, גם לא מול מחציתן.