טרור על-ידי יהודים החל כבר בשנות השבעים של המאה ה-20 כאשר בישראל פעלו כמה תאי טרור קטנים, ובוצעו פעולות טרור ספורדיות של קיצוניים. רוב מעשי הטרור כוונו נגד ערבים, אך חלקם כוונו נגד אנשי שמאל.
הטרוריסטים מהימין הקיצוני שנתפסו הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר ממושכות. השב"כ והמשטרה הם האחראים למנוע, לסכל ולפענח מעשי טרור המבוצעים על-ידי אנשי ימין קיצוני.
מקרי טרור של אנשי ימין כנגד פלשתינים הם נדירים, ועומדים בניגוד למדיניות הישראלית הרישמית ובניגוד לדעת הקהל הרווחת בישראל. פעולות מעין אלו בוצעו לרוב על-ידי יחידים מטעמים של נקמה, ומתוך תחושה שכוחות הביטחון הישראלים אינם עושים די להילחם בטרור הפלשתיני. אחרים עושים זאת ממניעים פוליטיים מדיניים, מתוך כוונה להבעיר את השטח ולטרפד מהלכים להם הם מתנגדים.
קבוצות טרור יהודיות
החל משנות השבעים פעלו בישראל כמה קבוצות טרור קטנות של אנשי ימין, שמעשיהן כוונו נגד פלשתינים. הבולטות שבהן היו המחתרת היהודית שחבריה היו מתנחלים, מחתרת זו ביצעה פעולות טרור נגד פלשתינים בראשית שנות השמונים. עוד מחתרת היתה מחתרת בת עין, קבוצה של ארבעה מתנחלים שנעצרו בשנת 2002 ונחשדו במעשי טרור כנגד פלשתינים.
ברוך גולדשטיין
ברוך גולדשטיין - יליד ברוקלין היה תלמידו של הרב מאיר כהנא, אותו הכיר עוד בארה"ב, והצטרף לפעילות של הליגה להגנה יהודית בארה"ב. לאחר שסיים את לימודי הרפואה בארה"ב עלה לישראל, והתגייס לצה"ל כרופא בדרגת סרן.
עם שחרורו מצה"ל המשיך לשרת כרופא במילואים, ועבד כרופא קהילתי בקריית ארבע והאיזור. בבוקרו של חג הפורים, 25 בפברואר 1994 הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן.
באמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, טבח גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שאזלה התחמושת שהיתה ברשותו, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהורגו.
בעקבות הטבח פרצו מהומות במרבית היישובים הפלשתינים, בהם נהרגו 9 פלשתינים ויותר מ-200 נפצעו.
סיירת נקמה
לאחר רצח הרב מאיר כהנא התארגנו ארבעה בני נוער: טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ בקבוצה שקראה לעצמה "סיירת נקמה", ששמה לה למטרה לנקום את הירצחו של הרב מאיר כהנא. שיא פעילותה היה כאשר ביום השנה הראשון להירצחו זרקו רימון בשוק הקצבים בעיר העתיקה בירושלים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון, נהרג ערבי אחד ורבים נפצעו.
רק שמונה חודשים מאוחר יותר הצליחו אנשי השב"כ לעצור את חברי הסיירת אשר הורשעו ברצח.
ישראל לדרמן
ב-5 באפריל 1978 עת היה לדרמן בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חבירו ליחידה ע"י פלשתינים. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח פלשתיני בן 20, סמיר טחאן. לדרמן נתפס וניסה לטעון שפעל מתוך הגנה עצמית, אך עדותו היתה מרובת סתירות.
הוא הועמד לדין בבית דין צבאי ונידון ל-20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל-10 שנים. לאחר מכן קצב הרמטכ"ל רפאל איתן את עונשו לשלוש שנים. בפועל ישב בכלא הצבאי כשנתיים בתנאים נוחים וזכה לחופשות רבות.
דוד בן-שימול
דוד בן-שימול ירה טיל לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלשתיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה פלשתינים נוספים. בן-שימול ביקש לנקום על רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן באותו חודש. לאחר שנתפס הפך לגיבור תנועת הימין הקיצוני כ"ך. בן שימול נידון למאסר עולם בשנת 1985, עונשו נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה.
עמי פופר
בעת האינתיפאדה הראשונה ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר, בן 21, שבעה פלשתינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בראשון לציון.
הרצח חולל סערה בישראל וביהודה שומרון וחבל-עזה פרצו מהומות שבהן נהרגו מפגינים מאש צה"ל.
יונה אברושמי
ב-10 בפברואר 1983 השליך יונה אברושמי רימון על מפגיני "שלום עכשיו" סמוך למשרד ראש המממשלה. מפיצוץ הרימון נהרג אמיל גרינצוויג ונפצעו עוד תשעה בני אדם.
יורם שקולניק
ב-23 במרס 1993 הגיע יורם שקולניק לישוב סוסיא, במסגרת עבודתו כנהג הסעות תלמידים, כאשר נלכד שם מחבל פלשתיני שניסה לדקור את אחד מתושבי המקום. שקולניק ירה במחבל למוות 9 כדורים, למרות שכבר היה כבול. הוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם בשנת 1994.
