הלך הרוחות בציבור הכיפות הסרוגות ביום שאחרי ההינתקות סוער. מבחינת רבים מהם נפל דבר בישראל ויש צורך לזעזע את המערכת השלטונית בישראל. עם שאלות כאלו מתמודדים רבני הציונות הדתית מידי יום.
אחד מהבולטים שבהם, הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת-ירושלים ורב היישוב בית אל נענה לאתגר ומציב תמרור אזהרה והוריה בפני צאן מרעיתו בעלון השבת האחרון של מכון-מאיר - "באהבה ובאמונה", המופץ בבתי הכנסת.
חדלנו להיכנס לבוץ כדי לדחוף את עגלת המשיח
"המאבק שלנו נכשל. איני מסכים עם הנוסח שניצחנו ברוח, שאיבדנו גוש קטיף עלי אדמות אך הרווחנו גוש קטיף ברוח. כי איננו חיים ברוח אלא בארץ, והתורה ניתנה לנו פה בארץ, ופה בארץ נכשלנו. צריך להסיק מסקנות ולא לחיות באשליות, שהרי מחכים לנו מאבקים דומים.
עוד טען השואל שיש לחדול משימוש רק באסטרטגיות של יחס טוב לשלטון ותפילה לבורא, ושיש להילחם: "מעתה יהיה כל כך קשה לנצח אותנו שזה ייחרת בזיכרונם לתמיד. אנו נשתמש בכל האמצעים, לבד מאלימות. ולפני הכל עלינו להינתק מהמדינה הזאת.
השואל, שדעתו מבטאת רחשי לב של רבים בציבור הדתי-לאומי, ממשיך: "אני מבין שלא ניתן מעשית להקים מדינה חלופית ולערוק מן הצבא, אך חדלנו להיות הפראיירים של המדינה. חדלנו להיכנס לבוץ כדי לדחוף את עגלתו של המשיח, מעתה, נשב בנוח על הגדר, נחכה שהם יוציאו את העגלה מן הבוץ ויזמינו אותנו לעלות בצורה מכובדת.
"אינני מזדהה עם החרדים שאינם רואים ערך בצבא ומדינה. אני כן רואה בהם ערך עצום, אבל לא המדינה הזאת ולא הצבא הזה. אני מרגיש כמו אישה שבעלה בגד בה. אנחנו, הציונות הדתית, כרתנו ברית עם הציונות החילונית, אהבנו אותה וכיבדנו אותה, אך היא בגדה בנו והיכתה בנו. לכן אני פורש ממנה, חדל מלהתנשק איתה... אם היא רוצה אותי, שתחזור בתשובה ותחזר אחרי", סיכם.
הרוח נשארה בחיים
"...לא די בגוש-קטיף ברוח, אלא צריך גוש קטיף בארץ", משיב הרב אבינר, "אך כאשר אדם מת, אנו אבלים על גופו ולא על נשמתו, שהיא ניצחית וגם תקום לתחייה, כך אנו אבלים על גוש קטיף הארצי, אבל אנו יודעים שהרוח נשארה בחיים, ומכוחה נוכל לכבוש את כל המדינה. כמו שבקרקע צריך התקפה קרקעית ואווירית, ולא די בזה בלי זה. כך עלינו במקביל למלחמה המעשית, לעסוק במלחמה רוחנית ולרומם את רוח עמנו".
בתשובתו לשואל כתב הרב אבינר שהוא תומך יותר בדעה שאי אפשר להפטיר כדאשתקד ולומר שדבר לא קרה, ופחות תומך בדעת הסוברים שאמנם זוהי מכה לציונות הדתית וכישלון של זו החילונית, אך אין להפריז ולהתייאש.
להתפכח מאישור חילוני לציונות הדתית
לדבריו, קיימות היום שלוש דרכי היערכות למצב החדש: נקמנות - דרך שהכל שוללים, ב. דרך ביניים של עמידה מן הצד וניתוק מן המדינה. לדעתו, דרך זו אינה פתרון, אלא הלקאה עצמית ובריחה מן המערכה.
הרב מציע לבחור בדרך השלישית, שעניינה היחלצות מן ההתבצרות המיגזרית וההתנחלותית של הדתיים הלאומיים ולקיחת אחריות על המדינה כולה.
"אנו רואים שהציונות החילונית נמצאת במבוי סתום, ושראש הממשלה מוביל את המדינה לאובדן, הרס וחורבן. מי שסבר עד כה, להיות טפל ונטפל, עליו להתפכח. מי שחשב לבנות מערכת של סחר-מכר - שְמור לי ואשמור לך - עליו להתפכח. מי שחיפש עד כה אישור חילוני לציונות הדתית, עליו להתפכח. עתה - כפי שדורשים רבים מהציבור שלנו - עלינו להינתק, אך להינתק במובן האמיתי, שלא נהיה תלויים במה שאומרים עלינו, אלא שנדע את האמת שלנו, נצעק אותה בקול גדול, הרימי קולך! אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אך לא להתחשב בדעותיהם העברייניות. אדרבה, אנחנו לוקחים אחריות על המדינה".
גם הבלת"ם נכלל בתוכנית
הרב אבינר מסייג את דבריו, ואומר שאינו משלה את עצמו שמעתה הדתיים-לאומיים הם שייקבעו במדינה, "אך עלינו לפתח גישה אסטרטגית ארוכת טווח, המורכבת משלושה נדבכים: א. הכרה לעומק של מצבנו העכשווי. ב. הגדרת היעדים ג. קביעת התחנות והנתיבים איך להגיע למחוז חפצנו".
הוא יוצא חוצץ נגד הגישה העכשווית, לפיה עסוק הציבור הדתי במבצעים רבי עוצמה, אך קיצרי טווח, ונח בין מבצע למבצע: "יש לקבוע מטרות ארוכות טווח, הנגזרות מחזון גדול, להגדיר תחנות ביניים של חמש, עשר, עשרים, חמישים שנה וכד', לקבוע אמות מידה לבחינת ההתקדמות; לבנות מודל גמיש עם חלופות שונות, כבצה"ל שכל תוכנית היא בסיס לשינוי, כאשר גם הבלת"ם - הבלתי מתוכנן מראש - נכלל בתוכנית יותר היקפית".
אחדות בין הרבנים
לשם כך תובע ראש ישיבת עטרת-ירושלים הקמת הנהגה ולא בליל של מנהיגים. הוא קורא למחנה הכיפות הסרוגות להתאחד, ומבקש לחדול מסתימת פיות ופסילה הדדית ולהתגבש סביב המכנה המשותף: "יש החוששים מקרע באומה, אך לא פחות מכך - יש למנוע קרע בתוכנו. לעיתים, אנו נוטים לריב בינינו יותר מאשר עם הצד שכנגד".
הוא קרא לרבני הזרמים השונים ראשונים להיות החלוצים באחדות. לדבריו, יש לחדול מלהחרים מי שאוחז בדרך אחרת למען התורה והארץ, החרמה שגוררת חילול השם.
"הציבור יתפעם מהבשורה הגדולה הזאת שמנהיגיו הרוחניים יודעים לעבוד יחד, יודעים לצמצם את המחלוקות ואת אי ההבנות ולאחד את הדעות כמה שאפשר לפחות במישור המעשי, ויודעים להוביל את הציבור מתוך תפיסה אמונית ברורה. כידוע, יש כבר נוער האומר: אין לנו אמון בכל הרבנים גם יחד, מלבד מה שאיבדו אמון בהנהגה הפוליטית וההתיישבותית. כמובן, לא מדובר בהתאחדות טקטית לבדה, אלא באידיאל העצמי הגדול של האחדות. כאמור, זו תהיה בשורה גדולה, והביטחון העצמי של ציבורנו שהוכה קשות - ישתקם פלאים", העריך הרב אבינר.
מערכת המשפט - חילול השם גדול
במכתבו הכריז הרב אבינר על מלחמת תרבות ושלטון וקרא לכבוש במקל נועם את הצבא, התקשורת, המשפט והפוליטיקה לדבריו, גם התקשורת, היא אמצעי חינוך רב כוח, שאסור להפקירו ויש לפעול כתקשורת הפונה לכל המגזרים.
את מערכת המשפט כינה "חילול השם גדול, שחובה לתקנו". הוא קרא לאיחוד פוליטי, ולא רק כצעד טקטי לקראת הבחירות, אלא לשם הנהגת הציבור. "הציבור שלנו איבד מזמן אמון במפלגות הלאומיות הדתיות שלנו. מבחינה זו, אין הבדל ביניהן... מצב הציבור קשה, הוא איבד אמון בעצמו, אחרי מה שעוללו לו, וזהו מצב מסוכן. הוא מצפה למפלגה מאוחדת חזקה שיחדלו בה ממאבקי כוח".
עוד קרא להקמת מועצה רצינית של אנשי ציבור, דת ואקדמיה, הזוכים לאמון, והציע שלמועצה זו יינתנו סמכויות, שיכשירו אותה להיות בעלת השפעה מכרעת בנידון ומנוף לשינוי.
לא רק אנשים עם כיפה סרוגה
במטרה שהציב לעצמו, מבקש הרב אבינר, לא להיות עוד בשוליים, אלא להשפיע ולהכריע את גורל המדינה כמפלגת שלטון: "בלי מפלגה גדולה במספר וממילא חזקה. גם כאשר תתאחדנה כל המפלגות הלאומיות-הדתיות, יהיו עדיין רק כעשרה אנשים, מספר בטל ומבוטל בכנסת, אם כי יש לקוות שההתאחדות תביא הרחבה משמעותית. אלא יש לחתור להיות מפלגת שלטון, ובשביל זה צריך לפחות ארבעים חברי כנסת. אין זה דבר הזוי מעיקרו, כיוון שהעבודה והליכוד, גרמו להידרדרות מתמדת בתחומים רבים כגון ביטחון וחינוך, והביאו את המדינה אל פי התהום, והאומה מאוכזבת מהם".
הוא גם מתייחס לאפשרות שיהיה צורך בפשרות: "ברור שאין אצלנו לעת עתה מועמד לראש ממשלה, וגם אם היה, לא היה נבחר, אלא יש לחבור למפלגה עם נתונים לשלטון או להקים מפלגת-עם רחבה בנויה על יסודות הקרובים לנו. לא רק אנשים עם כיפה סרוגה, אלא גם אנשים עם כיפה שחורה ואנשים עם כיפה בשעת קידוש. לשם כך, יש צורך במצע רחב מאד ובפשרות מרחיקות לכת. דוגמה למפא"י שנוסדה בשנת תר"צ ממיזוגם של אחדות העבודה והפועל הציוני מתוך פשרות מכאיבות, וכך הפכה למפלגת השלטון במרוצת הזמן. עדיף שתהיה לנו מפלגה גדולה וחזקה בשלטון, די קרובה לשאיפות שלנו, מאשר מפלגה צרה הנאמנה בדיוק לאידיאלים שלנו אך חסרת השפעה, כאמור, כל זה דורש פשרות, אך לבסוף כולם ירוויחו הרבה, כיוון שיהיו בשלטון... גם במפלגה הגדולה תישארנה הסיעות עם ייחודן העצמי".
התפשטות הרוח באומה
הרב אבינר מצר על כך שממפלגה זו יקום ראש ממשלה שאינו רתי, אך מתנחם בעובדה שסביבו יהיו דתיים שייעצו. הוא מציע לקבוע כמצע את העם, הארץ, ומורשת ישראל במובן הרחב. וטוען שלכך יסכימו - מלבד המפלגות הלאומיות הדתיות - גם ש"ס, גם הגרעין האידיאולוגי של הליכוד ועוד.
"איננו חותרים למדינת הלכה במובן של משטר תיאוקרטי כפייתי", מבקש הרב להדגיש, "אלא אנו רוצים שרוחנו תתפשט באומה. אותה רוח שהעם היושב בציון, הסובל מחוסר יציבות ערכית ועוגן ערכי - כה מצפה לה. ואותה הרוח, היא תהיה המצע האידיאולוגי של כל התוכנית המעשית".
הקו המנחה של הרב אבינר הוא לזכור ש"מיליונים שרויים בלי אורה בעגלה המידרדרת לתהום רוחני. הם אחים שלנו. לזכור שגוש קטיף וגוש דן אינם סותרים אלא מתאימים. להוסיף אור בכל מקום ולהרים את עם ישראל מעלה מעלה".
המאמר המלא
הרב שלמה אבינר / שינוי כיוון
שאלה:
המאבק שלנו נכשל. איני מסכים עם הנוסח שניצחנו ברוח, שאיבדנו גוש-קטיף וצפון השומרון עלי אדמות אך הרווחנו גוש-קטיף וצפון השומרון ברוח, כי איננו חיים ברוח אלא בארץ, והתורה ניתנה לנו פה בארץ, ופה בארץ נכשלנו. צריך להסיק מסקנות ולא לחיות באשליות, שהרי מחכים לנו מאבקים דומים.
די עם דורון ותפילה! הגיע זמן מלחמה! מעתה יהיה כל כך קשה לנצח אותנו שזה ייחרט בזיכרונם לתמיד. אנו נשתמש בכל האמצעים, לבד מאלימות. ולפני הכל עלינו להתנתק מהמדינה הזאת. אני מבין שלא ניתן מעשית להקים מדינה חלופית ולערוק מן הצבא, אך חדלנו להיות הפראיירים של המדינה. חדלנו להיכנס לבוץ כדי לדחוף את עגלתו של המשיח. מעתה, נשב בנוח על הגדר, נחכה שהם יוציאו את העגלה מן הבוץ ויזמינו אותנו לעלות בצורה מכובדת.
אינני מזדהה עם החרדים שאינם רואים ערך בצבא ומדינה. אני כן רואה בהם ערך עצום, אבל לא המדינה הזאת ולא הצבא הזה. אני מרגיש כמו אישה שבעלה בגד בה. אנחנו, הציונות הדתית, כרתנו ברית עם הציונות החילונית, אהבנו אותה וכיבדנו אותה, אך היא בגדה בנו והכתה בנו. לכן אני פורש ממנה, חדל להתנשק אתה, חדל מכל מיני "פנים אל פנים". אם היא רוצה אותי, שתחזור בתשובה ותחזר אחריי.
תשובה:
1. שתי שיטות לפנינו בהערכת מצבנו: א. אכן כישלון נורא לציונות החילונית ומכה נוראה לציונות הדתית, אך אין להפריז, תמיד יש משברים ונפילות, אין זו סיבה להתייאש ולהתקפל, אלא יש תמיד למשוך קדימה. ב. נחצו קווים אדומים, אי אפשר להפטיר כאשתקד ולהמשיך בשיגרה כאילו שום דבר לא קרה, חייבים להיערך מחדש, במיוחד שמאבקים קשים מחכים לנו בדרך.
אלו ואלו דברי אלהים חיים, אך אני הדל מעדיף את הדעה השניה, אם כי גם הראשונה נכונה.
2. היערכות חדשה יכולה להיעשות בשלושה אופנים:
א. נקמנות. הכל מודים שאין זו הדרך ושלא נרד לשפל הזה. אמנם, כלפי ראש הממשלה וחבר מרעיו, אנחנו לא נשכח ולא נסלח, אך אין זאת אומרת שנעסוק בנקמנות, קל וחומר לא כלפי חלקים רחבים של עמנו.
ב. עמידה מן הצד וניתוק מן המדינה, כפי שאתה מציע, שזו עמדה אמצעית בין נקמה לבין המשך השיגרה, אך גם זו דרך של חולשה, הטומנת בחובה הנחה מובלעת שאין לנו כוח, שאנו מוכים ומסכנים, קרבנות טראומה, פגועים ברכוש ובכבוד, לכן אנחנו ברוגז ופורשים מן המרוץ. זאת ועוד, הפתרון "גזורו את הילד החי" אינו פתרון, אלא הלקאה עצמית (עיין אורות, אורות התחיה כ, נגד שיטת הפירוד של אגודת ישראל). על כל פנים, זו אינה מלחמה כפי שהינך חושק, אלא בריחה מן המערכה ותבוסה נוספת על התבוסה שכבר ספגנו. אומנם לעתים לגיטימי לברוח מן המערכה כי אין מצווה להתאבד, אלא יש לשפר את העמדות מאחור, אך ככל שיש לנו כח, עלינו להסתער קדימה גם אם חטפנו מהלומה.
ג. יש אפוא להשיב מלחמה שערה ולחזור ברכוש גדול. לא להתקפל ולהנציח לנו מעמד של מסכנים, כאשר המסכנים האמתיים הם אלה שעוללו לנו את המהלך הנורא הזה. גם לא די לנו להתמודד, להתגבר ולחזור למצב הקודם – שגם זו גבורה - שאם כך, לשם מה סבלנו כל כך, אם לא נרוויח מאומה. אלא יש לצאת למלחמה. כמובן, אין הכוונה למלחמת אחים, להפיכה צבאית או למרי אזרחי בלתי אלים – שכמעט כולם מבינים שזה בלתי מוסרי ובלתי מועיל, וגם מעמיד אותנו כנבכים הזועקים את כאבם, מה שמשמש בדיוק את מגמתם של יריבינו האידיאולוגיים.
3. על כן, יש לנו להיחלץ מן ההתבצרות המיגזרית שלנו, ההתנחלותית והדתית לאומית ולקחת אחריות על המדינה כולה, שהרי אנו רואים שהציונות החילונית נמצאת במבוי סתום, ושראש הממשלה מוביל את המדינה לאבדן, הרס וחורבן.
מי שסבר עד כה, להיות טפל ונטפל, עליו להתפכח. מי שחשב לבנות מערכת של סחר-מכר, שמור לי ואשמור לך, עליו להתפכח. מי שחיפש עד כה אישור חילוני לציונות הדתית, עליו להתפכח. עתה, עלינו להתנתק – כפי שדורשים רבים – מהציבור שלנו, אך להתנתק במובן האמתי, שלא נהיה תלויים במה שאומרים עלינו, אלא שנדע את האמת שלנו, נצעק אותה בקול גדול, הרימי קולך! אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אך לא להתחשב בדעותיהם העברייניות (אגרות הראיה ב, קעב). אדרבה, אנחנו לוקחים אחריות על המדינה.
4. כמובן, איננו הוזים שמחר נהיה אנחנו הקובעים במדינתנו אך עלינו לפתח גישה אסטרטגית ארוכת טווח, המורכבת משלושה נדבכים: א. הכרה לעומק של מצבנו העכשווי. ב. הגדרת היעדים ג. קביעת התחנות והנתיבים איך להגיע למחוז חפצנו.
על-פי רוב, אנו ניחנים בכישרון רב בטקטיקה קצרת טווח כיוון שיש לנו עוצמה, מרץ ורגשות בריאים של "סמוך" של הפלמ"ח. אנו עוסקים במבצעים רבי עוצמה, השקעה ומרץ, ונחים בין מבצע למבצע. לא כן! יש לקבוע מטרות ארוכות טווח, הנגזרות מחזון גדול, להגדיר תחנות ביניים של חמש, עשר, עשרים, חמישים שנה וכד', לקבוע אמות מידה לבחינת ההתקדמות; לבנות מודל גמיש עם חלופות שונות, כבצה"ל שכל תוכנית היא בסיס לשינוי, כאשר גם הבלת"ם – הבלתי מתוכנן מראש – נכלל בתוכנית יותר היקפית.
5. לשם כך, אנו זקוקים להנהגה. לא לבליל של מנהיגים, אשר "כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, וכולם פותחים את פיהם", אלא הנהגה מאוחדת. תנאי הכרחי ובל יעבור הוא שכל מחנה הכיפות הסרוגות יתאחד, שיחדלו לסתום פיות זה לזה ולפסול זה את זה, אלא יתגבשו מסביב למשותף שהוא רחב מאוד. יש החוששים מקרע באומה, אך לא פחות מזה יש למנוע קרע בתוכנו. לעיתים, אנו נוטים לריב בינינו יותר מאשר עם הצד שכנגד.
ראשונים לכל, יהיו הרבנים מהזרמים השונים. כולם יודעים שזה אינו מדבר עם זה, שזה מזלזל בזה, שזה פוסל את זה, שזה יוצא אם זה נכנס – ואין לתאר את חילול השם הנמשך מזה. יש לחדול מלהחרים מי שאוחז בדרך אחרת למען התורה והארץ. תלמידי חכמים, יותר חרדים או יותר ליברליים, יותר מיליטנטים או יותר מתונים, יותר נאמנים למדינה ולצבא או יותר מסתייגים מהמדינה והצבא, ילמדו להיות "נושא בעול עם חברו" (אבות ו).
הציבור יתפעם מהבשורה הגדולה הזאת שמנהיגיו הרוחניים יודעים לעבוד יחד, יודעים לצמצם את המחלוקות ואת אי ההבנות ולאחד את הדעות כמה שאפשר לפחות במישור המעשי, ויודעים להוביל את הציבור מתוך תפיסה אמונית ברורה. כידוע, יש כבר נוער האומר: אין לנו אמון בכל הרבנים גם יחד, מלבד מה שאיבדו אמון בהנהגה הפוליטית וההתיישבותית. כמובן, לא מדובר בהתאחדות טקטית לבדה, אלא באידיאל העצמי הגדול של האחדות. כאמור, זו תהיה בשורה גדולה, והביטחון העצמי של ציבורנו שהוכה קשות – ישתקם פלאים.
6. לכן אנחנו מכריזים מלחמה, לא מלחמה נגד אויב, אלא מלחמת תרבות ושלטון, למען אחינו האהובים. יש ארבע מערכות שעלינו לכבוש, במקל נועם: הצבא, התקשורת, המשפט והפוליטיקה. יש להקים ארבע מינהלות תכנון ארוכות טווח, ולגייס את הכתומים למיניהם, כל אחד כעניינו.
א. ב"ה, בצבא כבר החילונו במלאכה, ואנו עומדים יפה במשימה, רק יש להמשיך ביתר שאת. אם יש שרוצים להצר את צעדינו, אדרבה, כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
ב. התקשורת, היא אמצעי חינוך רב כוח, שאסור להפקירו. לא כאן המקום לדון בטקטיקה, אם יש להקים תקשורת חלופית או להשתלב יותר וביותר במערכות הקיימות, או שמזה וגם מזה אל תנח ידך. כמובן, לא מדובר בתקשורת מגזרית עבורנו אלא תקשורת השייכת לאומה כולה.
ג. מערכת המשפט, היא חילול השם גדול שחובה לתקנו. וגם כאן, לא עתה העת לדון בטקטיקה, אם לחדור לאט למערכות הקיימות, וכמובן על-פי הוראת גדולי הדור מה מותר לנו ומה אסור לנו בתוך ערכאות של גויים, או שמא יש לחזק את המערכת המקבילה של בתי דין רבניים ובתי דין לבוררות – או שמזה ומזה אל תנח ידך.
ד. פוליטיקה. קודם, יש להתאחד בתוכנו. הציבור שלנו איבד מזמן אמון במפלגות הלאומיות הדתיות שלנו. מבחינה זו, אין הבדל ביניהן, וגם במועצת יש"ע נחלש האמון, בלי לדון אם זה מוצדק או לא. קל וחומר עתה שהם מצטיירים כמפסידנים, גם בתורה וגם בארץ ישראל. מצב ציבורנו קשה, הוא איבד אמון בעצמו, אחרי מה שעוללו לו, וזהו מצב מסוכן. הוא מצפה למפלגה מאוחדת חזקה שיחדלו בה ממאבקי כוח. מועצה רצינית של אישים הזוכים לאמון – רבנים, אנשי אקדמיה ומנהיגי ציבור – חמושה במספר סמכויות, תוכל להיות בעלת השפעה מכרעת בנידון ומנוף לשינוי.
כאמור, קודם כל, יש לאחד את כל המפלגות הדתיות לאומיות שלנו, לא לקראת הבחירות בלבד, שזו שוב טקטיקה בעלמא, אלא עכשיו, לשם הנהגת הציבור. אין להיות קטנוני, אלא לעשות מעשה גדול של התאחדות שימשוך את הציבור.
7. אך לא די לאגד שברי מפלגות שוליים ולהישאר כך בשוליים. כי כאמור לא לעצמנו אנו דואגים אלא לאומה כולה. וברור שאי אפשר להשפיע ולהכריע את גורל המדינה, בלי מפלגה גדולה במספר וממילא חזקה. גם כאשר תתאחדנה כל המפלגות הלאומיות-הדתיות, יהיו עדיין רק כעשרה אנשים, מספר בטל ומבוטל בכנסת, אם כי יש לקוות שההתאחדות תביא הרחבה משמעותית. אלא יש לחתור להיות מפלגת שלטון, ובשביל זה צריך לפחות ארבעים חברי כנסת.
אין זה דבר הזוי מעיקרו, כיוון שהעבודה והליכוד, גרמו להידרדרות מתמדת בתחומים רבים כגון ביטחון וחינוך, הביאו את המדינה אל פי התהום, והאומה מאוכזבת מהם.
ברור שאין אצלנו לעת עתה מועמד לראש ממשלה, וגם אם היה, לא היה נבחר, אלא יש לחבור למפלגה עם נתונים לשלטון או להקים מפלגת-עם רחבה בנויה על יסודות הקרובים לנו. לא רק אנשים עם כיפה סרוגה, אלא גם אנשים עם כיפה שחורה ואנשים עם כיפה בשעת קידוש. לשם כך, יש צורך במצע רחב מאד ובפשרות מרחיקות לכת. דוגמה למפא"י שנוסדה בשנת תר"צ ממיזוגם של אחדות העבודה והפועל הציוני מתוך פשרות מכאיבות, וכך הפכה למפלגת השלטון במרוצת הזמן. עדיף שתהיה לנו מפלגה גדולה וחזקה בשלטון, די קרובה לשאיפות שלנו, מאשר מפלגה צרה הנאמנה בדיוק לאידיאלים שלנו אך חסרת השפעה. כאמור, כל זה דורש פשרות, אך לבסוף כולם ירוויחו הרבה, כיוון שיהיו בשלטון.
אמנם, ראש ממשלה לא יהיה איש תורה, אבל איש מכבד תורה ואוהב תורה ומתואם אם אנשי תורה הסובבים אותו. לכן יש לקבוע כמצע: העם, הארץ, ומורשת ישראל במובן הרחב. לכך יסכימו מלבד המפלגות הלאומיות הדתיות, גם ש"ס, גם הגרעין האידיאולוגי של הליכוד, ועוד.
פעם היינו קטנים, עתה יש לנו כוח. יש לנו ציבור עצום מלא כישרון ומסירות, כדוגמת הגיבורים מגוש-קטיף וצפון השומרון המקיימים בכל נפשך ובכל מאודך – בכל ממונך, בסכומים של מאות אלפים. יש לנו נוער מלא עוז וגבורה, שגם יודע לקבוע לעצמו גבולות במצבים מסובכים. כמובן, כאשר אנו מדברים על פשרות, אין הכוונה לאידיאל ולחזון אלא להתנהלות המעשית. או במילים אחרות: לא ויתור אלא סבלנות. זאת ועוד, גם במפלגה הגדולה תישארנה הסיעות עם ייחודן העצמי.
8. כמו-כן, איננו חותרים למדינת הלכה במובן של משטר תאוקרטי כפייתי. אלא אנו רוצים שרוחנו תתפשט באומה, אותה רוח שהעם היושב בציון, הסובל מחוסר יציבות ערכית ועוגן ערכי – כה מצפה לה. ואותה הרוח, היא תהיה המצע האידיאולוגי של כל התוכנית המעשית. ודאי שלא די בגוש-קטיף וצפון השומרון ברוח אלא צריך גוש-קטיף וצפון השומרון בארץ. אך כאשר אדם מת, אנו אבלים על גופו ולא על נשמתו, שהיא נצחית וגם תקום לתחייה, כך אנו אבלים על גוש-קטיף וצפון השומרון הארציים, אבל אנו יודעים שהרוח נשארה בחיים, ומכוחה נוכל לכבוש את כל המדינה. כמו שבקרקע צריך התקפה קרקעית ואווירית, ולא די בזה בלי זה. כך עלינו במקביל למלחמה המעשית,לעסוק במלחמה רוחנית ולרומם את רוח עמנו.
בשביל זה עלינו להגדיל אורה של תורה בתוכנו ובכל האומה כולה. לעסוק בפנים אל פנים, בכל מיני אופנים ופנים. לזכור שמיליונים שרויים בלי אורה בעגלה המידרדרת לתהום רוחני. הם אחים שלנו. לזכור שגוש-קטיף וגוש דן אינם סותרים אלא מתאימים. להוסיף אור בכל מקום ולהרים את עם ישראל מעלה מעלה.
