היום לפני 19 שנה, ב-16 באוקטובר, 1986, נופל הנווט רון ארד בשבי.
מטוסו של רון ארד המריא ב-16 באוקטובר מבסיס חיל האוויר ברמת דוד להפצצה של יעדי מחבלים בדרום לבנון. בדרכו נפגע המטוס ושני אנשי הצוות שעליו נאלצו לנטוש אותו.
טייס המטוס חולץ על-ידי מסוק, אולם הנווט, רס"ן רון ארד נפל בשבי ארגון אמל השיעי.
במהלך השנתיים הראשונות לשביו התקבלו מרון מכתבים מעטים כשבאחד מהם כתב: "אל תוותרו, עוד יהיו ימים אחרים", אך מאז 1987 נעלמו עקבותיו של רון, ועל-פי השמועות הוא הועבר לידי ארגוני מחבלים הנתמכים על-ידי אירן.
מאז נפילתו בשבי ועד היום נעשו מגעים וניסיונות רבים לשחררו בעסקות שבויים. המאמצים לשחרורו ולקבלת מידע על גורלו כללו את חטיפתם של השייח עובייד, מבכירי החיזבאללה, ושל מוסטפה דיראני, שהעביר את רון ארד לידי החיזבאללה, אך למרות כל המאמצים כל מידע אמין על מקומו של הנווט השבוי לא הגיע.
לרון אשה, תמי, ובת, יובל, שהיתה בת כמה חודשים כשנפל בשבי.
המאבק לשחרורו של רון ארד הפך לדיון ערכי בשאלת מחוייבותה של מדינת ישראל לעשות את מירב המאמצים כדי לשחרר את הלוחמים אותם היא שולחת למלחמה.
במסגרת המאמצים להשלמת עיסקת חילופי שבויים ישראלים אחרים, בחודש נובמבר 2003 הביעה משפחת ארד את התנגדותה לביצוע עיסקה זו ללא קבלת פרטים נוספים על בנה רון. דיראני, שנחטף במטרה לקבל מידע על רון ארד, שוחרר בעיסקת חילופי שבויים בינואר 2004.
בסוף שנת 2004 הוכרז פרס של 10 מיליון דולר על מידע הקשור לרון.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
