התקבלה תביעת עובד בגין מחלה בשל עישון פסיבי

בית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל בשבוע שעבר את עתירתו של אריה קרמר נגד המוסד לביטוח לאומי וקבע כי מחלתו, אשר הוחמרה עקב תנאי עבודתו, היא בגדר פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

קרמר, בן 60, עבד במשרד התחבורה בתפקיד מנהלי החל משנת 1970. בשנת 97' הועבר מקום עבודתו למבנה בן חמישה חדרים במתחם משרד הרישוי ברחוב הלוחמים בחולון. למתחם היתה כניסה אחת, כאשר חמשת החדרים מסודרים סביב הלובי, אשר בסמוך לו מוקמו מכונת הפקס, מכונת הצילום, הציוד המשרדי והמטבחון.

אחת הפקידות, נקבע, ישבה בלובי ועישנה באופן כבד במרחק של כשני מטרים מהמקום בו עבד התובע. קרמר עבד לבדו בחדר שגודלו 2.5 על 3 מטרים, ובו חלון, מזגן ודלת הפונה ללובי, שם ישבה העובדת המעשנת. העשן, נטען, חדר לחדרו של התובע, אשר בילה במקום את מרבית שעות עבודתו.

בסתיו 97' לקה קרמר בשפעת, וכשחזר לעבודה לא הצליח להחלים מהמחלה - לטענתו, משום שהעשן הפריע לו. כל בקשותיו מהפקידה לחדול מעישון במקום העבודה לא נענו. היא המשיכה לעשן ואיש לא אסר זאת עליה.

כיוון שפניותיו לא הועילו, פנה התובע לרופא תעסוקתי מטעם קופ"ח מכבי, ובנוסף גם לרופא של משרד הבריאות, אשר ביקרו יחד במקום העבודה וקבעו שאין לעשן במקום העבודה, וכי העישון עלול להזיק לתובע.

בעקבות זאת, קבע הממונה במקום כי אחד מהחדרים ישמש גם כחדר עישון. חדר עישון זה, בו עישנו עובדים נוספים, פנה אף הוא ללובי, באופן שהעשן הגיע לחדר עצמו. חלון שאמור היה להיות פתוח בחדר העישון היה סגור בימי החורף.

בנוסף, נטען, כשהיה התובע יוצא מן המשרד, היו העובדים מעשנים בכל מתחם העבודה, וכשהיה חוזר - היה המתחם ספוג עשן.
לאור זאת, נקבע לבסוף, נחשף התובע לעשן כבד לתקופה של כחצי שנה.

עיקר טיעוניו של המוסד לביטוח לאומי התמקדו בכפירה בעניין הקשר הסיבתי הרפואי שבין מחלת התובע לבין עבודתו. נטען כי מחלת התובע אירעה על-רקע מצב בריאותו הקונסטיטוציונלי, או לחילופין, כי השפעת העבודה על הופעת מחלת התובע היתה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים.

במסגרת הדיון בתביעה, מונה ד"ר גפן תמיר, רופא תעסוקה, כמומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי. בין השאר קבע ד"ר גפן, בחוות-דעתו שהוגשה לבית המשפט, כי "מחלתו של מר קרמר החמירה בעקבות חשיפתו היומיומית (אירועים זעירים) לעשן סיגריות (עישון פסיבי), ובנוסף לזיהום האוויר שברקע שנובע מהימצאות אזור התעשיה ומגרש החניה בסביבה. עם זאת, אין ספק שרגישות דרכי נשימתו היתה כקרקע פורייה וגרמה לתופעות שקרוב לוודאי לא היינו רואים אצל אדם שלא סבל ממחלות רקע".

בסיכום הדברים, העריך המומחה שכ-50% מהחמרת מחלתו של התובע נתרמו על-ידי החשיפה לעשן במסגרת עבודתו.

על-פי בקשת המסוד לביטוח לאומי, נשלחה למומחה הרפואי שאלת הבהרה, שעניינה משקלה של ההחמרה במחלת התובע, ובאיזה שיעור הוחמרה מחלתו, לעומת מחלת התובע ללא אותה החמרה.

בתשובתו לבית המשפט העריך ד"ר גפן כי אין קשר בין מחלתו של קרמר -Chronic Pharyngitis - לבין עבודתו. מדובר בהחמרה של מחלה שהיתה קיימת על-ידי אירועים זעירים של פגיעה בדרכי הנשימה בתקופת עבודתו במקום. כן יש לראות בהחמרת מחלתו של המבוטח תוצאה של פגיעות קטנות וחוזרות אשר במצטבר גרמו למצב הנדון. "לתנאי העבודה היתה השפעה פחותה בהרבה על התפתחות מחלתו מאשר לנתוניו האישיים של המבוטח", סיכם המומחה.

השופטת הראשית, עליה פוגל, בחנה את טענות הצדדים, וקבעה בראשית החלטתה כי התובע אכן נחשף במקום עבודתו לעישון פסיבי.
"עישון פסיבי, שהינו גם עישון כפוי על האדם החשוף לו, מתרחש כאשר אדם שאינו מעשן שואף לריאותיו עשן סיגריות שמעשנים אנשים אחרים הנמצאים בסביבתו. אותם 'מעשנים פסיביים' נאלצים לשאוף לקירבם את העשן בדומה למעשנים עצמם, ובכך הם הופכים בעצמם ל'מעשנים'".

נזקי העישון הפסיבי במקומות עבודה, נפסק, הוכרו על-ידי המחוקק, אשר הגביל על-פי חוק את העישון במקומות ציבוריים ובמקומות עבודה. "הגבלת עישון במקומות עבודה מקובלת היום בעולם המערבי, אשר נוכח לדעת כי תופעת העישון, לרבות העישון הפסיבי, מביאה לתחלואה והעדרויות רבות מהעבודה".

מקריאה גורפת של שתי-חוות הדעת של המומחה, ציינה השופטת, עולה כי לתובע היתה מחלה קיימת, אך היא הוחמרה על-ידי אירועים זעירים של פגיעה בדרכי הנשימה בתקופת עבודתו במקום העבודה. פגיעה בעבודה יכול שתתרחש על דרך של גרימה, או על דרך של החמרה. במקרה של החמרה כבר הביא הרופא בחשבון שהרקע הכללי לבואה של המחלה הוא נתוניו האישיים של התובע, אך העיתוי בו פרצה המחלה הוא תוצאה של הנסיבות, אשר החמירו את מצבו של התובע.

לאור-זאת, נקבע, הרים התובע את הנטל והוכיח כי מחלתו הוחמרה על-ידי פגיעות זעירות שאירעו כתוצאה מחשיפתו לעשן הסיגריות במשך כחצי שנה. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, לא הוכיח כי משקל נתוניו האישיים של התובע היה הגורם המכריע להחמרת מצבו.

לפיכך בחר בית המשפט לקבל את תביעתו של קרמר, וקבע כי מחלת התובע, אשר הוחמרה עקב תנאי עבודתו, הינה בגדר פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.