בית משפט השלום בכפר-סבא גזר (א', 29.01.06) שנת מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי על סימה קלי, אשר הורשעה על-פי הודאתה בעבירה של תקיפה כלפי התינוק שבו טיפלה במסגרת עבודתה כמטפלת. מדובר בעונש חמור מכפי שהוצע בהסדר הטיעון בין הצדדים - שלושה חודשים בלבד - אותו סירב בית המשפט לקבל.
מעובדות כתב-האישום עולה, כי בחודש אוקטובר 2004, החלה קלי לעבוד בביתה של המתלוננת, כמטפלת בבנה התינוק בן העשרה חודשים.
כחודש לאחר מכן, הגיעה הנאשמת אל הבית כדי לטפל בפעוט, והחל משעות הצהרים החלה להכותו, בדרכים שונות וקשות. בין השאר, נטען, בעת שהאכילה את התינוק, הכתה אותו קלי מספר פעמים בידו, תפסה בחוזקה בראשו, דחפה אוכל לפיו, וסטרה על פניו.
בנוסף, בעת ששיחק על רצפת החדר, תפסה בחוזקה את הזאטוט בידו, והעבירה אותו אל הלול. לאחר מכן, הרימה את הילד, השליכה אותו בחוזקה על הספה בחדר המגורים, הכתה בפניו בידיה, אחזה בידו בחוזקה, והושיבה אותו על השטיח.
סגן נשיא בית משפט השלום, השופט חנוך פדר, ציין כבר בראשית גזר דינו, כי מדובר בצבר עבירות חמורות, שהדעת אינה סובלת את ביצוען על כל רקע שהוא.
"חברה, המבקשת להיחשב מתקדמת - כחברה הישראלית - הסבורה, כי אלימות היא תופעה בלתי רצויה ובלתי קבילה, אינה יכולה להשלים עם אלימות בכלל, ותקיפת תינוק, חסר מגן, בפרט - ופשיטא בכך. אכן, מעשיה המקוממים של הנאשמת הם סיוטו, ומימוש חששו של כל הורה - המותיר את היקר לו מכל, בידי המטפלת, בעת יציאתו לעבודה".
ההורה, נקבע, מאבד כל שליטה על התנהגות המטפלת עם ילדו, וחייב לסמוך עליה ועל דיווחיה. לפיכך, מאישה שכזו מצפים דווקא לרוך, רגישות וחמלה, כשם שהיתה מטפלת בילדה שלה, ולא למעשים אכזריים, קשוחי לב, המאפיינים את מעשיה של הנאשמת במקרה דנן. ברי, כי הפעוט חסר הישע, לא יכל לזעוק את כאבו ועלבונו.
בהמשך הדברים הודגש, כי האינטרס הציבורי מחייב לעקור תופעות נלוזות כאלו, הפושות לאחרונה בחברה הישראלית, באמצעות תיוג קלונן בענישת מאסר ממשית, משום שבהעדר עונש מוחשי ומכאיב כענישת מאסר בכלא, לא ניתן להשיג את התכלית ההרתעתית.
עם זאת, ציין השופט פדר, לא מוצתה עם הנאשמת כל חומרת הדין, בשל השתלשלותו של הסדר הטיעון בין הצדדים, לפיו הוצע כי יושתו על קלי 3 חודשי מאסר בלבד, שירוצו לפי האפשר בעבודות שירות.
בית המשפט הביא את ההלכה הפסוקה, על-פיה יאומצו בדרך כלל הסדרי טיעון, אלא אם פגיעתם באינטרס הציבורי קשה. לפיכך, קבע השופט "כלל לא התלבטתי, בהחלטתי שלא לכבד את עסקת הטיעון - לפי שאינה משקפת, להבנתי, את חומרת העבירות ואת האינטרס הציבורי, ובכך חרגה באופן ממשי, ממדיניות הענישה ההולמת".
בתי-המשפט, נקבע, כבר אמצו מדיניות עונשית כזו בתיקי האלימות במשפחה, וקבעו, כי יש למגרן, גם באמצעות התחשבות בשקולי הרתעה ותגמול - להבעת סלידה והוקעה - בעת גזירת העונש. "הנה כי כן, יש לשקול מדיניות דומה גם בפתחו של גל האלימות הגואה של מעשי מטפלות בילדים אשר במשמורתן".
בנוסף, על ביהמ"ש להביא בחשבון לא רק את כבוד האדם של העבריין, כי אם גם את כבודו של הפעוט - קרבן העבירה. "חברה ערכית, מודרנית ומתפתחת, המבקשת לאפשר ליחידיה הזדמנויות שוויוניות להצלחה מקצועית, חייבת לדאוג לתחושת ביטחון אצל אותם הורים היוצאים לשגרת יום עבודתם: כי ילדיהם מוחזקים במשמורת בטוחה וראויה - ואל ייקל הדבר בעינינו".
עם זאת, נפסק לבסוף, משהחליט בית המשפט לסטות מהסדר הטיעון לחומרא, לא יבוא חשבון עם הנאשמת במצוי הדין, ויתחשב בהסדר הטיעון, המוצע - כשקול לקולא.
לטובת הנאשמת נזקפו עברה הפלילי הנקי, גילה המתקדם, נסיבות חייה, פרסומה השלילי, עובדת שליחתה לענישת מאסר ממושכת יחסית לראשונה בחייה, וכן, במידה המתאימה, גם הודאתה בעובדות כתב-האישום, ממנה עולה חרטה ונטילת אחריות.
לאור האמור לעיל, בחר בית המשפט לגזור על הנאשמת שנת מאסר אחת בפועל, ושנת מאסר נוספת על-תנאי, לפיו במשך 3 שנים לא תעבור עבירה, כעבירות שבביצוען הורשעה בתיק דנן.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
