קיימת זיקה בין המערכת המנחה את פעולתנו שלנו לבין המערכת האחראית להבנת פעולות שמבצעים אחרים. כלומר, על-מנת להבין מה עומד מאחורי פעולותיו של הזולת, אנחנו למעשה "נכנסים לנעליו". כך עולה (יום א', 5.3.06) ממחקר שנערך באוניברסיטה העברית.
המחקר מצא ההבחנה בבי אדם בריאים בין שני תפקודים שונים של מערכת הראייה - האחד זיהוי עצמים והאחר הכוונת פעולות לעבר העצמים.
שני התפקודים הללו תועדו מראשית המאה ה- 20 בחולים שסבלו מנזק במערכת הראייה כתוצאה ממחלה או מפציעה, ואשר נפגע אצלם אחד התפקודים, זיהוי או פעולה.
דוגמא לכך ניתן לראות בקרב חולים הסובלים מאטאקסיה, שהינה מחלה המתבטאת בחוסר שליטה בשרירים ובקושי בכיוון של תנועות הגפיים. חולים אלו מסוגלים לזהות מילולית עצם המוצג בפניהם, אולם הם מתקשים לאחוז בו. כמו-כן, חולים הסובלים מאגנוסיה, שהינה מחלה המתבטאת בקושי בפענוח תחושות ובזיהוי עצמים, יכולים להחזיק חפץ המוגש להם, אך אינם מסוגלים לזהות אותו בשם או לציין את מיקומו, גודלו או את מרקמו.
כלומר, ניתן להיווכח כי ישנם שני מסלולים נפרדים לראייה. עם זאת, על אף המחקרים שבוצעו לפי תפיסה תאורטית זו, לא הוכח קיומם אצל נבדקים בריאים אשר שני המסלולים מתפקדים אצלם נורמלית.
עתה, באמצעות שימוש בהדמיה מגנטית תפקודית fMRI, פרופ' אהוד זהרי ותלמיד המחקר ליאור שמואלוף, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון למדעי החיים על שם אלכנסדר סילברמן באוניברסיטה העברית, הצליחו להציג את ההפרדה בין זיהוי של עצמים לפעולות במוחם של נבדקים בריאים.
במאמר תיארו החוקרים כיצד הצליחו לצפות בהפרדה בין דפוסי פעולה קדמיים ואחוריים במוחם של נבדקים שצפו בסצנות וידאו של עצמים ושל פעולות שהופנו כלפי עצמים אלו.
בהדמיית ה- fMRI ראו החוקרים כי אזורים באונה הרקתית, בקליפת המוח, הגיבו לזיהוי עצמים שהוצגו על המרקע ואילו אזורים באונה העורפית הגיבו לפעולות שכוונו לעצמים אלו.
לדברי החוקרים, האזורים במוח הממונים על פעולות מוטוריות היו פעילים שעה שהנבדקים בניסוי צפו בסצנות של פעולה, למרות שהנבדקים עצמם היו במצב פסיבי ורק צפו בקטעי וידאו שהציגו פעולה של אחרים, בלא שהיו מעורבים בדרך כלשהי בפעולות שהוקרנו.
לטענת החוקרים, לא מן הנמנע שמערכת זו גם עומדת בבסיסן של יכולות מורכבות יותר כמו תקשורת חברתית.
